הבובות בעלות עיני הדובדבן שיוצרת יפעת פורשר כל כך מתוקות, עד שאפילו בגיל 30 פלוס, הן גורמות לי להיזכר בבובות מהילדות ובסופן הטראגי

היצורים האלו, בתמונות, הם מסוג הדברים שגורמים לך להיזכר ברגעי הילדות הכי תמימים. למשל, בובה אחת ושמה סיגלית שנקברה, עם מותה הטראגי (העין נפלה, אחר כך היד) מתחת לדשא, בחצר של ההורים שלי.

בובה אחרת, בדמותו של מיקי מאוס האגדי, נקברה גם היא לאחר שניתוח הלב הפתוח שביצענו בה, אני, רופאה צעירה בת 8 ואחותי עירית, סטאז'רית כירורגית בת 4, הוכרז ככישלון צורב. אחר כך היו ברביות, שחלקיהן פוזרו ברחבי הבית על ידיי ועל ידי שלוש אחיותיי הקטנות. משבגרנו, הפכו הבובות, הדובונים, למחוות של אהבה.

לדייט השני שלי עם בעלי קיבלתי בובת ארנב. ליום האהבה הוא הביא לי דובי בצבע אדום. פעם אחת, לאחר התקף הורמונלי בו בכיתי על שטות כלשהי, הוא הופיע בדלת כשהוא אוחז בדובי ורוד וענק. החפצים התמימים האלו מלווים אותנו גם בגיל 30 פלוס.

גיל 31 (וקצת, טוב, כבר וחצי) והנה נתקלתי בבובות של יפעת פורשר, שמיוצרות בעבודת יד תחת השם "Cherry  Eyes", הופיע חיוך ילדותי על פניי והעיניים ברקו, כאילו חזרתי לבובה-סיגלית, כאילו העליתי באוב את זכרו של מיקי המסכן.

יפעת, שמתגוררת במושב היפיפה תלמי אלעזר, ליד פרדס חנה, ושבכלל הלכה לכיוון האקדמאי ורק חלמה על יצירה ואמנות, עצרה את הכל ונסעה לשבדיה כדי ללמוד מאמנית ותיקה את מלאכת תפירת הבובות הרכות, שעשויות מכותנה אורגנית וצמר כבשים טבעי ורך. היום היא יוצרת בארץ את הדמויות העדינות בעלות הפנים המתוקות, שיספקו לילדים וגם למבוגרים, שיעור חשוב בשמירה על הטבע.

יפעת יוצרת כל בובה על פי הזמנה אישית, מצבע השיער ועד הבגדים, הסוודרים, החותלות ואפילו הנעליים שהיא סורגת  עבור כל בובה ובובה. כך הופכות היצירות הקטנות האלו לסוג של מתנה שקשה להתעלם ממנה. מן יצור שהוא כולו שלך ושנוצר כולו פרט פרט על ידי מישהי שהקריאייטיביות נשפכת לה מהאצבעות.

לעמוד של יפעת בפייסבוק כאן

לעמוד של יפעת בETSY כאן