אני מאוהבת בים, לא יכולה בלי לנשום אותו כל הקיץ. גדלתי מול הים בזכרון יעקב, המשכתי את חיי מול הים בתל אביב והופ – חזרתי שוב לזכרון, מחכה לסופי שבוע של ים עם המשפחה הקטנה שלי.

חנכנו את המסורת מחדש. שישי אחר הצהריים בים. בערך בשעה 17:30, כשהים כבר חמים מספיק, השמש חמודה יותר והאנשים הרועשים כבר הלכו. בחלון הזה שבין אלו שעזבו בצהריים ואלו שבאים לחוף כדי לבלות כאן את הערב.

רשמית, זו הפעם הראשונה שאמה ממש פגשה את הים. היא פגשה אותו מספר פעמים קודם לכן, אבל ציון הדרך של שנה וארבעה חודשים מאפשר לה להבין (ואולי בכלל לא להבין, אלא פשוט לקבל ולאהוב) את הגודל, את העוצמה, את התנועה של הים. בפעמים הקודמות היא הייתה פיצקית כל כך שהים הבהיל אותה, יש לו את התכונה הזו.

הפעם היא והוא נפגשנו לדייט קסום, עם השקיעה ברקע ואנחנו איתה. היא שיחקה איתו, התלוצצה איתו, נהנתה מכל רגע וגם כשכבר היינו עייפים, לא הסכימה ללכת. מרגישה שהצלחתי, גידלתי חובבת ים בפוטנציה.

החוף שלנו, חוף מעיין צבי, הוא לא חוף מוכשר. נכנסים אליו דרך איזור בריכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי. הנוף מרשים גם בפעם השמונים ונוסעים לכיוון מערב, מוצאים את עשרות המכוניות ומבינים שהגעתם. אין בו חנייה ולא מציל והסיפורים על מערבולות מטרידות רבים. נשארים קרוב לחול, ממש על קו המים, שוחים כשאין גאות. נזהרים מאד. לא חושבים על חנייה כי בקיץ אין. חונים רחוק והולכים ברגל דרך שיחים ובריכות הדגים של הקיבוץ. נהנים מכל רגע. תראו בעצמכם.