שיחה מטרידה עם דוגמנית שדופה שעולם האופנה שלה בנוי מעור ועצמות גרמה לי לזעזוע. בצד השני של המראה – ההפקה של ווג איטליה הזכירה שיש מקום גם לקצת בשר

קריסטל רן, הרפרס באזאר אוסטרליה, מאי 2009. צילום: לואיס סנצ'יס

נשים גדולות וקטנות נלחמות באומץ, הודפות טרנדים, בועטות בהנחות מוטעות, לוחמות נגד מראה שקרית שמציגה דימוי לא אמיתי, מקולקל, נפוח. גם אם בלב הן יודעות אחרת, התמונה המעוותת נעולה בתוך הראש. המסע לשנות אותה, להפוך אותה למדוייקת, למשקפת את מה שקורה במציאות, הוא מסע מפרך שלא תמיד מגיע לקו הסיום.

בדרך, במשך שנים, התמודדתי לא פעם עם שדים שנולדו מתוך מה שראיתי מסביב, מתוך מה שאמרו אנשים רזים ממני, מתוך תמונות ודמויות ומושאי הערצה. מעולם לא האשמתי אותם, לקחתי אותם איתי ובשנתיים האחרונות, למדתי לשים אותם בצד. להיות עם עצמי במסע הזה.

ובכל זאת, השבוע האחרון היה שבוע קשה של משברים קטנים שנולדו מתוך "אין לי מה ללבוש" ו"כלום לא עולה עליי". השלמתי עם קיומן אמרות השווא האלה בתת מודע שלי. למדתי כבר שאין נצחונות קלים והבנתי שהתמודדות הזו עם הדרך המעוותת בה אני רואה את עצמי במראה תימשך עוד שנים רבות ולא משנה אם אהיה רזה או אשמין שוב.

סוף וידוי.

שתי עובדות: 1. מאז גיל 14 בערך אופנה ניצבה יחד עם אמנות, ספרות ומוזיקה בראש סולם האהבות שלי. 2. מעולם לא האשמתי את עולם האופנה בבעיות הגוף שלי. מעולם לא עשיתי את הקשר. חשבתי שהכללות הן דבר מסוכן ושלומר על עולם שלם, מגוון וצבעוני, שהוא ורק הוא, משבש את הדרך בה אנחנו רואים את עצמנו, זו שטות גמורה.

ג'ואנה דריי, מגזין גאלה 2008. צילום: פטריק סווירק

אף פעם לא הבטתי על קייט מוס כמישהי שאני חושקת בגזרתה, אבל חשבתי שהיא מקסימה בעיניי. אף פעם לא בחנתי את נערות המסלול בתצוגה זו או אחרת תוך מבטי קנאה מעורערים, אבל הבגדים שהן לובשות נראים לי לעיתים כמו יצירות אמנות. פעמים רבות הן נראו לי רזות ונעריות מדי, נטולות נשיות וסקס אפיל, שני מאפיינים שנקשרו אצלי באופן הדוק לאופנה ולהיסטוריה שלה. הנשים שמייצגות אותי בעולם האופנה לא שמנות, לא שדופות, נשים – עם ציצים, טוסיק, קצת צלוליטיס על הירכיים. כל מיני נשים, כאלה וכאלה, קצת יותר וקצת פחות.

בימים האחרונים הנושא הזה מעסיק אותי לא רק בגלל מה שמתחולל ביני ובין המראה שבמסדרון הדירה שלנו. השבוע, במהלך שיחה עם אחת הדוגמניות היותר מוכרות בארץ, נחשפתי למה שמייצג אצל אותה דוגמנית את עולם האופנה – לפי אותה דוגמנית, נערה החושקת בקריירת דוגמנות צריכה להיות רזה כקולב פלסטיק בארון, כולל השפיצים המחודדים שמונעים מהשמלה ליפול. הדוגמנית הזו טוענת שכל מי שרוצה לזכות בעבודות דוגמנות צריכה להיות בעלת BMI של 17.5 ומטה, כל מי שנמצאת מעל המספר המטריד הזה, לא תתפרנס מדוגמנות. הכללות הן דבר מסוכן.

אני מודה שהשיחה הזו זעזעה אותי, על אף שאני מכירה היטב אמירות מהסוג הזה. במהלכה נזרקו לחלל האוויר ביננו שמות של נשים יפיפיות ורזות, שנחשבות על ידי הדוגמנית הזו כשמנות מדי, כאלה ש"לא יעבדו לעולם בתחום האופנה". אלו בדיוק האמירות שגורמות לעולם הזה להיות הנאשם העיקרי בכל פעם שהדיון בענייני תדמית הגוף המעוותת של נשים ונערות נפתח מחדש.

סופי דאל, על שערי ווג איטליה ובריטניה

הכללות הן דבר מסוכן. עולם האופנה לבדו אינו גורם לנערות צעירות להקיא את נשמתן באסלות חשוכות או לוותר על ארוחת הבוקר, אבל הוא עלול להפוך לחלק מהעניין כשהוא נטול איזון, כשהנערות האלו, שחולמות על קריירת זוהר או פשוט "להיות כמו…" נחשפות לאמירות מרגיזות כמו אלו שהבאתי כאן או בוהות רק באותן "קולביות" על דפי העיתון מבלי להיחשף גם לנשים אופנתיות שאינן בעלות BMI נמוך מ-18.

קריסטל רן, ווג פריז אוקטובר 2010. צילום: טרי ריצ'רדסון

הרי אופנה יכולה להביע יצירתיות, נשיות, יופי, אלגנטיות ושיקיות, להיות מעודכנת ונכונה לרגע, מיוחדת במינה ופורצת דרך גם כשהיא מוצגת על גופה של נערה או אישה עם מידות רגילות. הפקת האופנה שצילם סטיבן מייזל לגיליון יוני 2011 של "ווג איטליה" ושזכתה להופיע גם על השער בזכות החלטה נבונה של העורכת פרנקה סוזאני, מוכיחה שאופנה היא לא רק לקולביות. יש מקום, רווי שיק והבנה אופנתית, גם לייצוג נשי עגלגל יותר.

ההפקה הנפלאה הזו, לצד הרצון למצוא נחמה וחיזוקים אחרי השיחה עם אותה דוגמנית, החזירו אותי לעוד כמה דוגמאות עגלגלות מכובדות: ג'ואנה דריי היפיפייה בהפקה שצילם פטריק סווירק למגזין "גאלה" ב-2008, קריסטל רן בהפקה הטעימה והגרגרנית ל"ווג" הצרפתי באוקטובר האחרון (טרי ריצ'רדסון), סופי דאל המדהימה בני שערים מקסימים – לווג האיטלקי ולווג האנגלי וגם מרילין הנצחית ב"חמים וטעים", בו צפיתי אולי 200 פעמים. כולן נשים אמיתיות, כולן היו ועודן אופנתיות. אנחנו צריכות יותר מאלו.

ווג איטליה, יוני 2011, צילום: סטיבן מייזל