כל אמא טריה יודעת שהשנה הראשונה של התינוק או התינוקת מוקדשים לא רק להסתגלות, לגידול צמוד ולפנטזיות על שינה של לילה שלם, אלא גם לתיעוד. אנחנו מתעדות כל צעד, כל חיוך וכל תזוזה – מכוונת או לא מכוונת. אנחנו מביטות בתמונות ולא מאמינות שהיצור החמוד הזה הוא כנראה פרי יצירתנו החשוב ביותר.

גם אני מהמתעדות וכחובבת צילום ביליתי הרבה רגעים בתיעודה של אמה בכל השנה הראשונה. מהחיוך הראשון דרך הפעם הראשונה שהתהפכה ועד ללילה הראשון במיטה שלה, לבד בחדר. אחר כך באו הצעדים הראשונים והריקודים הראשונים, המריחות הראשונות של שוקולד/גבינה/עוגה/פירות/חומוס וכל ממרח אחר (ולפעמים גם לא ממרח) על הפרצוף המתוק הזה.

כשהגיע יום ההולדת הראשון של אמה, התלבטתי אם לבחור בדרך השגרתית ולהדפיס אלבום תמונות לתפארת בחסות כל אותן חברות המציעות הפקת אלבומי יומולדת, להדפיס בעצמי תמונות ולהקים אלבום משלנו או לוותר על כל התהליך ולומר לעצמי שגם ככה כל התמונות שמורות על הרשת (עד להתקפת ההאקרים הבאה).

הפתרון הגיע מהעבר. בשנת 2000 עשיתי טיול מסביב לאירופה. במהלך הטיול אספתי מזכרות, גלויות, צילמתי תמונות בלי סוף וחזרתי הביתה מלאה בחוויות וגם במזכרות מודפסות. במקום להשליך את הכל לקופסת עץ או קרטון פתחתי קלאסר והתחלתי להדביק. התוצאה הייתה Scrapbook – ספר תיעוד ראשון שהוקדש כולו לבודפשט, פראג, ברלין, אמסטרדם וכל שאר הערים שביקרתי אז.

יום ההולדת של אמה היה הזדמנות להרפתקת Scrapbook קטנה וחדשה. הזדמנות להשתמש באוסף הוושי-טייפ הגדול שאספתי בחודשים האחרונים, לנצל את האלבום הריק שרכשתי לפני כמה חודשים ולהתחיל לסכם את השנה הראשונה של הקטנה שלי בתמונות.

השלב הראשון היה לבחור את התמונות. במשך השנה האחרונה צילמתי מאות תמונות והבחירה ביניהן הייתה פרויקט עצמאי לגמרי ומרגש מאד. עברנו על כל התיקיות, נזכרנו בשנה שחלפה ואספנו כשלושים תמונות בולטות בסך הכל. את התמונות בחרנו בסדר כרונולוגי – מהשעות הראשונות אחרי הלידה ועד ליום ההולדת השנה של אמה. הזמנו הדפסת מט עם שוליים שחורים-לבנים, במראה מיושן מעט.

אלבום ה-Scrapbook שנבחר הוא אלבום פשוט מצופה בכריכת בד סגולה, שהוחלפה בסופו של דבר ודפים בגוון חום בז' בהיר. בחרתי את התמונות הטובות ביותר לכל עמוד והתחלתי לפי הסדר, מרגע הלידה ועד ליום ההולדת השנה של אמה.

התמונות הודבקו לדפי אלבום באמצעות דבק פלסטי פשוט וחוזקו על ידי הוושי-טייפ שגם הוסיפו עיטור מיוחד. הקפדתי להדביק את התמונות בצורה נונשלנטית ולא ישרה בול, כדי להוסיף למראה הביתי והאישי.

ליד כל תמונה ובכל עמוד כתבתי את הזכרונות הקטנים שלי מכל השנה הזו. שעת הלידה, בחירת השם, הטיול הראשון שלנו בשמש, החג הראשון שלנו כמשפחה וכך הלאה. בגלל שאנחנו חיים בבית דו-לשוני בחרתי גם באנגלית וגם בעברית, כדי שכל הסבתות יוכלו להשוויץ.

את כריכת ה-scrapbook עטפתי בטפט דביק לבן ויצרתי באמצעות וושי-טייפ, מדבקות, גליטרים ועוד קשקושים את הכריכה הצבעונית ששמורה במיוחד לימים שאמה תרצה להיזכר אחורה בשנה הראשונה שלה.

זוהי הדרך הכי כיפית להתחמק מהדפסת האלבומים השגרתית ולהכין לבד משהו שיישאר לה לפחות עד 120 שנה. הסיפור של השנה הראשונה שלנו יחד. משפחה.