בגיל 16 הרחוק הייתי עוף מוזר בסביבה שבה גדלתי. שמנמנה ולא ענוגה, בעלת תחביבים קצת שונים מאלו של חבריי, עולם תוכן שלא עניין אף אחד אחר, למעט חברה אחת טובה, אינטיליגנטית וחריפה מאד, שכולם התייחסו גם אליה כייצור שנחת באמצע בית הספר מהחלל החיצון. שתינו אהבנו ללמוד – ללמוד ולא בכיתה.

במדף האחרון והרחוק ביותר בספריית בית הספר גילינו ספרי שירה מכוסים באבק.

טביעות אצבעותינו חתמו על הכריכה המאובקת סימנים נרגשים. שירים אחרים מאלו שלמדנו בשיעורי הספרות מילאו את חיינו בהשראה. אחר כך כתבנו לעצמנו שירים והקראנו זו לזו בהתרגשות.

ספרי אמנות נסקרו מצד אל צד.

למדנו לנתח יצירה דרך ההיסטוריה של היוצר, זו שמתגלה דרך ביוגרפיה שהיא "יותר מדי בוגרת בשבילך ובשבילך". ואן גוך היה אלילה וקנדינסקי אלילי ואת פיקאסו חיבבנו רק בתקופה הכחולה שלו. שיעור האמנות היה האהוב עליי ביותר בבית הספר, עם מורה בשם אליס שהיה נדמה לי שיודעת הכל על היסטוריה, על האמן, על המקום שבו הוא יצר.

מוזיקה הייתה גם פסקול וגם השראה

יותר מהכל יצרנו לנו תחנות תרבות. מוזיקה הייתה המוקד. מהביטלס ועד למוניקה סקס שבדיוק פרצו אז עם השירים החזקים על סאן חוזה ועל חדר בדרום תל אביב שבו חלמנו לחיות כמו גדולות. ממוריסיי והסמיתס ועד לאנגליה המוזרה של Blur. מניקו הסוררת ועד לו ריד וג'ון קייל ששרו שירים לאנדי.

תמיד הייתה כתיבה. כתיבה למגרה, כתיבה לרגע של תעוזה ואומץ, לפעמים גם כתיבה לכל אלו שלא ידעו שקל לי יותר לכתוב במילים את מה שהם אוהבים להגיד בפנים.

 

ובין כל אלו, הייתה גם הקריאה. בלתי פוסקת. תולעת ספרים שכמותי.

אז עוד לא ידעו שאני פשוט אוהבת ללמוד לבד, בקצב שלי, גם אם הוא אחר מזה של היושבים בכיתה. גם אם הוא שונה מקצב מערכי השיעור של המורה לספרות, דבורה, שגרמה לי בסופו של דבר לעזוב את בית הספר רגע לפני סיום הלימודים ולעבור לבית ספר אחר.

יותר מהכל, השנים הרחוקות האלו לימדו אותי ללמוד אחרת. לא דרך שיעורים (מעולם לא הייתי תלמידה מצטיינת), דרך ספרים ומחברות משלי שמרגשים אותי עד היום, דרך תמונות וצילומים וסיפורים של אחרים, דרך הקשבה למוזיקה, להרצאה. דרך סרט קולנוע דוקומנטרי שנוגע או מפגש עם אדם חכם מאד, כזה שיודע להעביר ידע הלאה.

מאז אני כל הזמן לומדת. מסקרנים אותי תחומים רבים מאד. אני לא מסוגלת לעצור על תחום אחד, אני מאוהבת בכמה מהם לאורך שנים ארוכות ובטוחה באהבה שלי, ברצון ללמוד עוד ועוד עליהם. להעמיק, למצוא עוד מקורות. עיצוב, אדריכלות, ספרות אנגלית, אמנות מודרנית, צילום, טיולים ומקומות, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. ספרים לרוב על אנשים ומקומות ותרבויות והשפעות אמנותיות וגם ספרים שמלמדים אותי ללמד את עצמי, להתרכז.

2016 מציינת בשבילי 20 שנה בדיוק לאותה תקופת תיכון שלימדה אותי את כל מה שלא הייתה אמורה ללמד ובכך העשירה את חיי.

אלו הדברים שהייתי רוצה ללמוד השנה:

לצלם טוב יותר

האהבה שלי לצילום נמצאת ברקע תמיד. כאדם שעוסק כל היום במילים, בניסוחים, במסרים קולעים, הצילום הוא רגע של שקט. קליק מדויק והמסר שם. כל הרגש שרציתי להעביר על עצמי, על העולם דרך העיניים שלי.

לעצב לי בית משלי

העתיד מביא איתו עוד שינויים ואני מחכה לרגע שבו אכנס לחדר העבודה החדש שלי ואהפוך אותו לשלי באמת, תוך בחירות חכמות ומדויקות לי ולסגנון שאני אוהבת. אין דבר שיהיה כיף יותר מלעצב לקטנה שלי חדר חלומות (עד החלום הבא).

לנהל טוב יותר את הזמן

בלי הסחות דעת. אין דבר שקשה לי יותר מלהתנתק ולבצע מטלה מא' עד ת', בלי עצירות באמצע. הכלים הנפלאים שמעניקה עדי מאור סיסו, שהכרתי לא מזמן דרך פרויקט המימון לספר שלה, כבר עוזרים לי ללמוד לעשות זאת.

לתרגל פילאטיס באופן קבוע

לפני חודשיים זכיתי להכיר מאמנת מדהימה שיש לה סטודיו נפלא בקיבוץ ליד הבית. היא נתנה לי בטחון להתעמל, בתוך קבוצה של נשים בכל הגילאים שלא מסתכלות זו על גופה של זו, אלא נמצאות שם כי זה פשוט…כיף! מתוך האימונים השונים שאני עושה שלוש פעמים בשבוע, הפילאטיס הכי מסקרן אותי ומרגיע אותי.

לסרוג בצמר עבה

קשה להאמין, אבל רק השנה למדתי לסרוג ואחרי קצת התנסות עם צמר סבתאי רגיל, חותרת להגיע למצב שבו אני אוזרת אומץ ולומדת איך לסרוג בצמר עבה מאד. השלב הראשון של הזמנת מסרגות עץ עבות וצמר חבלים עבה כבר נעשה, עכשיו נשאר למצוא את הזמן, את ההדרכה הנכונה ואת הכוחות להגשים.

20 שנה עברו מאז שלימדתי את עצמי ללמוד. עם בואה של 2016, נחתו בחיי התחלות חדשות שמספקות רוח קרב מושלמת מהסוג שנותן מוטיבציה להעמיק, לחקור. וכשהחורף כאן דופק על הדלתות והחלונות אי אפשר לפקפק, רק להתכנס פנימה ולהתמכר ללמידה של משהו חדש. זה בדיוק הזמן, לא?