בגיל 12 קיבלתי מאמא שלי ספר עב כרס, "נשים קטנות" – מאת לואיזה מיי אלקוט – כך נכתב על הכריכה האדומה. התיישבתי על כורסת העץ עם הריפוד הפרחוני, פתחתי אותו בחשש והתחלתי לקרוא.

הייתי כל כך גאה בעצמי כשסיימתי את 600 עמודי הספר. הנחתי אותו בצד, אבל הבנתי שיש פה משהו קצת יותר עמוק – יש פה התאהבות.

מג', ג'ו, מרי ואיימי הפכו להיות חלק מהחיים שלי. את עבודת הנושא האישי עשיתי על מלחמת האזרחים בארצות הברית ותקופת העבדות. 

אחרי המחקר הזה המשכתי לקרוא ספרים ולחקור – את הקצב, הדמויות, הסגנון, הסיפור. בעיקר הסיפור. באיזשהו שלב, לא הרבה אחר כך, הוצאתי מחברת נקייה מהמגרה בשולחן הכתיבה והתחלתי לכתוב את היומן הראשון שלי.

הרגע הזה שבו נפתחה המחברת סימל את התחנה הראשונה מיני רבות, שבהן מילים יהפכו לשיעורי חיים ושיעורי חיים יהפכו למילים ואני אלמד ואוסיף לתיבת הכלים ואחכה להזדמנות המתאימה ליזום, להיות מישהי שעוסקת במילים ובדרך שבה הן יכולות, בקלות ובהפתעה, לרפא, לכוון ולעזור לנו בתהליכים השונים שאנחנו פוגשות ופוגשים בחיינו. 

גיליתי עד כמה אני אוהבת לחקור את עולמם של יוצרים. בשעות השקט בספרייה בתיכון, לשם ברחתי ברגעי הברזה רבים משיעורי בית הספר שלא הצלחתי להתמיד בהם, חקרתי אוטוביוגרפיות, ספרי אמן, ספרי שירה אישיים ורומנים ה"מבוססים על סיפור אישי". 

בתחילת עשור העשרים שלי, כשארזתי את חפציי ובתוכם המחברות הרבות שאספתי מאז אותה מחברת ראשונה, התחלתי לחקור וללמוד על הכתיבה ככלי טיפולי, אימוני וחוקר.

שאלתי לא מעט שאלות בדרך: איך כתיבה עוזרת לי? מה זה אומר כשאני מרגישה הקלה ותחושת ריפוי אחרי שאני כותבת? איך מגיעות התשובות ככה אל הדף? מאיפה? מהי אינטואיציה ותחושת בטן ואיך היא משתלבת עם הכתיבה? איך אני מרחיבה ומאמצת את הכתיבה יותר ויותר ככלי הזה, שכל כך מסייע לי? 

כך התחלתי את המסע שלי עם הכתיבה, ככלי לריפוי, יצירת בהירות, צמיחה ואיזון בחיים.