פעם בתל אביב קראו לי נוק
לבלוג הראשון שלי קראו "אותה הגברת" והוא פורסם באתר ישראבלוג הותיק. הכינוי הזה כיכב בסיפורי הבלוג, שתיעד את השנים הראשונות והכל כך רחוקות שלי בתל אביב. רק אחר כך הבנתי שלמילה Nook יש לא מעט משמעות ברחבי העולם, בין היתר משמעויות לא נאותות בעליל. היום, יש רק חברה אחת שעדיין קוראת לי כך, אך היא מקפידה להגות את כינוי החיבה המפוקפק כ-Nock, ליתר בטחון.
יש לי שלוש אחיות קטנות
עירית, יערה ויעל הן שלוש האחיות הקטנות שלי. הן כבר לא כל כך קטנות, אבל הן עדיין אחיות טיפוסיות. תומכות, משעשעות, אוחזות בהומור ובשפה מיוחדת ששמורה רק לנו. סודית כמו שהיינו ילדות. גם עכשיו אנחנו משתדלות לקבוע מדי פעם יום שבו אנחנו חוזרות זו לזו, כל אחת מהשגרה שלה, ומתרגלות אחווה אמיתית, צחוקים ואהבה אמיתית.
שמוצי תמיד יושב מתחת לשולחן
כשאימצנו את שמוצי הוא היה גור קטן, היום הוא ענק. את השם המפוקפק שכולם צוחקים בגללו בחרה הפיצקית עוד לפני שראתה אותו במכלאה ממנה אימצנו אותו אלינו. מאז הוא אימץ את המשרד שלי ובעיקר את האזור שמתחת לשולחן. בחורף הרמת-גולני זה נעים, הרגליים נותרות חמות מתחת לפרווה הלבנה-ג'ינג'ית
שלוש תחנות בדרך לצפון
אחרי כמעט 15 שנה בתל אביב, רצינו להצפין יחד. בהתחלה חזרנו לחצר הילדות בזכרון עם בטן של חודש תשיעי, אחר כך הצפנו לגבעה שמעל הכנרת עם ילדה מתולתלת בת שלוש - למושב לבנים הקטן והצנוע, בסוף הגענו לגולן. כאן אנחנו מרגישים בבית. כאן הכי כיף לי לכתוב, לצלם, לחשוב, ליצור. ואין יפה ממנו.
פעם הערצתי את ואן גוך
כשכולם העריצו את מדונה, קיילי ו"הנערים החדשים בשיכון" (כן, הייתי ילדת סוף אייטיז), אני הערצתי את ואן גוך. קראתי את מכתביו העגמומיים לאחיו, סקרתי את הפורטרטים שלו ופיתחתי חיבה לג'ינג'ים. בסוף התחתנתי עם מזוקן, אבל לא צייר ולא אדמוני.
ידענו שיקראו לה אמה
עוד לפני שנכנסתי להריון, למעשה - עוד לפני שהפכנו לבעל ואישה, ידענו שאם תהיה לנו בת יקראו לה אמה. באופן די מוזר, זה היה השם הראשון שעלה לשנינו בראש באותן שיחות נפש של תחילת התאהבות. אמה כבר תכף בכיתה א'. גם על הילד הבא אנחנו סגורים.
הכי קל לי לכתוב בערב
למרות שאני כותבת גם בבוקר (בעיקר בשבת), גם בצהריים וגם בשעות הדמדומים, באופן קבוע הערב הוא הזמן הכי נקי שלי. זה הזמן שבו היצירתיות עולה על גדותיה וכל מה שבא לי לעשות זה לכתוב. קצת מעצבן שלפני כן צריך לעבור יום שלם שבו יש לתפקד, במקום לנפוש במיטה עם כרית רכה ושמיכת פוך - גם במזגן.
הבלוג הראשון שלי היה אותה גברת
ככה קראו לו. אותה גברת. על משקל "אותה גברת בשינוי אדרת". והוא סיפר על בחורה די צעירה שעוברת לתל אביב אחרי שנים שבהם חלמה לעלות על קו 872 מזכרון לעיר הגדולה ולעולם לא לחזור. כתבתי את הבלוג על החיים שלה בתל אביב, היו לו לא מעט עוקבים ידידותיים. חלקם הפכו לחברי נפש, שסולחים לי על שנטשתי את תל אביב
יש לי משהו לא מוסבר עם פאי
או טארט, או קיש. כל דבר שהוא בתבנית עגולה, עם בסיס של בצק ויש בתוכו מילוי. זה הדבר שתמיד מבקשים ממני להכין, אלו המתכונים שאני הכי אוהבת לצלם לבלוג ויש אנשים שמגיעים עד רמת הגולן במיוחד בשביל קיש הבצל והכרישה שלי.
אני תמיד אוהבת להכיר אנשים חדשים
בין אם מדובר בחברות חדשות לקשקושי קפה, בחיבורי נפש שילכו איתי קדימה, בשיתופי פעולה מקצועיים ויצירתיים - יש התרגשות אמיתית באותו חיבור שנוצר בין בני אדם, לפעמים ככה סתם בלי שתכננו.
בבלוג אפשר לגלות עוד עובדות והרבה דברים נחמדים
7 בפברואר 2023
הפחד מכתיבה ומהחשיפות שהיא מביאה איתה הוא טבעי. הוא תמרור האזהרה שכולנו נושאות ונושאים איתנו בתוך מסע היצירה שלנו. איך אני מתמודדת עם הפחד הזה בתוך הקליניקה וביני לבין עצמי? ומהו הפצע היצירתי שכולנו חווינו בתדר כזה או אחר?
6 באוקטובר 2022
המילה "הרגל" צורבת את הגרון שלי מסיבות שונות, אבל בהקשר לכתיבה אני מוצאת בה נחמה. אילו הרגלים ובעצם כלים שונים שאפשר להשתמש בהם מדי יום יכולים לתמוך בכתיבה וביצירה של משהו חדש?
7 בספטמבר 2022
מהו ליווי תהליכי כתיבה? באילו ממדים הוא נוגע ומהם העקרונות שמנחים אותי אישית בתוך העבודה מול נשים כותבות.
9 ביוני 2022
בתוך תקופות יצירה ועשייה עמוסות, ישנו ערך רב בשיעמום מוגדר מראש. האם זהו תירוץ מוחלט לדחיינות או דווקא מתנה ליצירה? ואילו גבולות יעזרו להמשיך הלאה ולכתוב אחרי ששקענו לתוך הכורסה מול חתונמי?
