תפריט
בחזרה אל הילדות. המילה "הרגלים" הייתה מכווצת אותי מיד. היא מתחברת אצלי למקומות כואבים לגמרי, פרשנות של ילדה מתמודדת עם משקל וביקורת כבדה, תרתי משמע, מהמשפחה הקרובה. כזו שבגיל ארבע כבר דורשים ממנה להשתנות, להיכנס ל"הרגלים בריאים" ונדמה שכולם עושים את זה כמו שצריך. רק היא לא.
המילה "הרגלים", ליוותה שיחות ששמעתי מאחורי הדלת על ההרגלים הלא בריאים שלי – להסתגר בחדר, לאכול עם הראש מושפל כדי שלא יסתכלו עליי, להחביא אוכל, להתגנב למקרר בלילה. הרגלים נוראיים. דיברו עליי מעל ראשי, לעגו להרגליי, לא הבינו אותם. לא ראו אותי. לא ידעו על הרגלים אחרים שלא ידעתי שהם כאלו, שליוו את ילדותי והתבגרותי, הזיקו לגופי ונפשי ולא סיפרתי עליהם לאיש.
ברחתי כמו מאש מכל מה שמישהו הגדיר כ"הרגל", עד שבגרתי והתחלתי לעסוק בכתיבה ובחקר המסביב לה, כמקצוע. הייתי צריכה לתרגם לעצמי מחדש את המילה הזו ולהפוך אותה למשהו טוב בחיים שלי. לקחתי את הכתיבה וחיברתי אותה אל המילה "הרגל" ומשהו חדש נוצר בתוכי. "הרגל" כבר לא הייתה מילה מכווצת.
בהמשך הבנתי שדברים טובים שאני בוחרת להכניס לחיים שלי, כמו כתיבה או אוכל בריא, קפה על הבוקר או שיחה עם חברה, הופכים להרגלים חשובים כשאני מחברת ביניהם. להכין אוכל בריא לאירוח של חברה טובה ולהרגיש נפלא עם זה. לבשל כל שישי אוכל טוב ולחבר את זה עם ארוחה משפחתית שבה צוחקים, נהנים ומביטים אחד לשני בעיניים (בניגוד למה שחוויתי בילדותי).
קפה התחבר לי עם כתיבה. הליכת הבוקר שמספקת לי זמן לחשוב היא הרגל שעודד את הכתיבה שבאה אחר כך. כך שגרת הבוקר שלי התהוותה לה, כך שגרת הכתיבה שלי התהוותה לה.
אני רוצה לחלוק איתך כמה כלים ובעצם הרגלים שעוזרים לי ועזרו לנשים שליוויתי במהלך השנים להתחבר לכתיבה ככלי לביטוי ולהכניס אותה לתוך היומיום כ"עזרה בדרך" או "זמן התפתחות".
כשמישהי אומרת לי שהיא רוצה להתחיל לכתוב בקביעות אבל לא יודעת איך לשים את המילה הראשונה על הדף אני מציעה לה לשרבט. פשוט תשרבטי, אפילו אם יצא לך משפט כמו: "פיצה, פיצה, פיצה, בואי, יא מקפיצה" כי את רעבה וזה מה שרץ לך בראש.
השרבוט בכתיבה מקביל לשרבוט בציור, אנחנו לוקחות את מה שמתרוצץ לנו בראש אבל לא נותנות למחשבות להתייצב, אלא להתפרע, שתבוא אחת, שנכתוב משהו, שיבוא משהו אחר. זה לא צריך להיות קוהרנטי, זה לא צריך להיות מנוסח בשום צורה בהירה. ההרגל הזה הוא משחק לכל דבר, כמו שציירנו כשהיינו ילדים.
ומה שיוצא בסוף הוא שנוחת איזשהו הגיון. פתאום משפט מבולבל מקדים משפט שיש בו עומק, פתאום איזה ביטוי מעורר בנו רגש, פתאום נולדה הפתעה. כלומר, הצלחנו לחבר בין שרבוט ובין כתיבה ואם נעשה את זה בכל יום, ממש לכמה דקות, נולד לנו הרגל חדש.
בשמונה בבוקר אחרי שהבנות יוצאות למסגרות והבית משתתק, אני שותה קפה עם אנה. היא בכלל גרה בירושלים ומעדיפה ציור על פני כתיבה, אבל הכתיבה היא בעיקר פורקן בשבילה, כך גילתה בחודשים האחרונים מאז שאני מלווה אותה. מה שעוזר לה הוא הקפה. הקפה הזו הוא תירוץ ובעצם מדובר בפגישת סטימולציה. במהלך הפגישה אנחנו זורקות אסוציאטיבית את מה שקורה לנו בחיים, השיחה מתגלגלת במשך חצי שעה. כל אחת בתורה חולקת דברים מתוך חייה וענייניה.
זו פגישת "סטימולציה לכתיבה" כי לרוב היא כותבת ואני כותבת אחר כך. חיברנו בין הפגישה, שמעוררת בכל אחת מאיתנו השראה ורעיונות, ובין הכתיבה שבאה מיד אחר כך, בשמונה וחצי בול. אנחנו עושות את זה אחת לשבוע כבר כמעט שמונה חודשים.
כבר שנים שאני מתעדת תחנות תרבות וזהו הרגל שבעיניי מקדם ומאפשר לי לכתוב. הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, ההרצאות וכל עולמות התוכן שאני צורכת מפעילים כל הזמן את הגלגלים שלי. השאלה שאני שואלת את עצמי בכל פעם שאני נתקלת בתחנת תרבות שנוגעת בי היא – מה אני לוקחת מכאן אליי? למה זה מרגש/משפיע/מעורר מחשבה עבורי?
אני לא מסתפקת ברשימה של תחנות כאלו, אלא כותבת לעצמי תובנות או מצלמת/מסמנת, כשמדובר בספרים, את הדברים שנגעו בי יותר מכל. עונה על השאלה בכתב.
הכתיבה על תחנת התרבות יוצרת משהו חדש ומאפשרת לנו להציע את עולמות התוכן שלנו, מזווית עיננו האישית. אלו תכנים שמרחיבים מאד את מעגל ההשראה וההשפעה שלנו כשאנחנו משתפות אותם עם אחרים.
רלי לא מצאה מאיפה להתחיל. הצחיק אותה שלפעמים עולה לה דימוי הזוי או רעיון "מטופש" (במילותיה). הצעתי לה דווקא לקחת את הדברים שנראים לה הזויים ומטופשים ולראות לאן הם מובילים אותה.
זהו משחק של חמש דקות על המחברת, דומה מאד לשרבוט אבל קצת יותר מונחה. הרעיון – לכתוב לעצמנו אסוציאציה שתוביל לאסוציאציה שתוביל לאסוציאציה. ובעצם, דימוי מוביל לדימוי מוביל לדימוי. ובסוף, רעיון שמתהווה מתוך רעיון מופשט.
מתוך המשחק עם דימויים מופשטים לגמרי, שלא דורשים מאיתנו לפתח ולהמשיך לכתוב משהו מתוחכם אחריהם אלא רק לזרוק אסוציאציות שעולות בעקבותיהם ולהשאיר אותן על הדף, נולד בסופו של דבר רעיון חופשי, שהופך למגובש.
במשך שבוע רלי שיחקה במשחק אסוציאציות שהוביל אותה לעוד עשרים דקות של כתיבה בה לקחה את קצה החוט, את הרעיון שהחל להתגבש, והמשיכה לכתוב ולפתח אותו. יתרון נוסף: הטכניקה הזו מסייעת לפתח שפה אישית בזכות השימוש בדימויים אסוציאטיביים והכתיבה הופכת הרבה יותר אישית ואותנטית, עם האיזון הייחודי בין הפלפל, המלח ושאר התבלינים המילוליים של כל אחד מאיתנו.
כתבי על היומיום שלך וחפשי בו הרגלים שיכולים להשתדך לכתיבה, אלו שהשילוב בינם ובין פתיחת מחברת או מסמך ריק יכולים להרחיב את ההשראה וההתמדה. למשל: הקפה של הבוקר, מדיטציה, הליכה בטבע, ריקוד ותנועה בכלל, חמש דקות של שתיקה והקשבה לגוף, קריאת כמה עמודים בספר מדי בוקר ועוד.
מזמינה אותך לכתוב ולשתף כאן את תובנותייך מהפוסט, מה הבנת על שגרת הכתיבה שלך? על ההרגלים שיכולים לתמוך בה? אשמח לשמוע.
לכבוד תחילת השנה ועונת "הגדרת המטרות" – הנה עוד מאמר לקריאה והתבוננות – איך להקשיב למטרות שלך תוך כדי כתיבה.
כל הזכויות שמורות (C) נועה סטרלינג – מאמנת תהליכים יצירתיים/כתיבה ככלי לריפוי, חקירה והתפתחות.
טלפון: 054-6107313
