לרפא את הפצע היצירתי

איך משחררים את הפחד מכתיבה

אחרי שהכנתי את הקפה של הבוקר התיישבתי ליד המייל. כבר שמונה וחצי ויש לי הבוקר רצף של פגישות. יום קליניקה. אני עושה חיפוש אחר המיילים ששלחו לי כל אחת מהנשים שאני צפויה לפגוש היום. 

אני תמיד קוראת פעמיים את הטקסטים והשיקופים שהן שולחות. קריאה ראשונה כדי להבין היכן הן נמצאות בתוך תהליך היצירה, הכתיבה או ההתמודדות עם חסמי היצירה והכתיבה. כל אחת עם הסיפור והסיבה שלשמה פנתה אליי. אני ממשיכה לקריאה שנייה כדי לכתוב לעצמי נקודות שחשוב לי להתייחס אליהן ובמן פינצטה, לנסות לדלות גם את הסאבטקסט ולשאול לגביו שאלות. אני רוצה להבין לעומק מה כל אחת מהן מספרת לי על חוויות הכתיבה בין המפגשים שלנו. 

שלוש נשים, שלוש פגישות שונות. שתיים מהן עובדות איתי על תהליך כתיבת ספר ומשתפות איתי את יומן היצירה שלהן. היומן שאני מבקשת לכתוב במקביל לתהליך הכתיבה של הספר, כדי שנוכל לעמוד על המכשולים והחסמים בדרך, להציף אותם תוך כדי תנועה בצורה אותנטית ולדבר עליהם במפגשי העוגן שלנו.

אישה נוספת שאני פוגשת היום מתמודדת עם חסמי ביטוי רציניים ואנחנו חוקרות אותם, בודקות איך אפשר להתנתק ולשחרר החוצה את הסיפור הישן הזה שלה. אישה-ילדה שאף פעם לא נתנו לה להתבטא על אמת והיום מנסה לצאת לאור, להתפתח בתוך עולם התוכן שלה ומתקשה. 

שלוש נשים ופגישות שונות. נימה אחת של פחד מרחפת מעל לתיעודי החסמים והתחושות. "אני מפחדת שזה לא מספיק טוב", "אני מפחדת שאת תאמרי לי שזה לא מספיק טוב", "אני מנסה ואיך שאני מתחילה הפחד עולה, אולי אין לי את זה". 

כל כך הרבה אנשים שהרצון לכתוב או ליצור מלווה אותם באופן טבעי מתמודדים עם הפחד הזה לצד חסמי כתיבה רבים נוספים. אני שומעת ביטויים שונים, מרתקים, של פחד מנשים בליווי אישי ובמועדון הכתיבה שלי. בין אם מדובר בסופרת שכותבת ספר, במורה לחיים שמבקשת לכתוב את תובנותיה המקצועיות ולהפוך אותן להרצאה או קורס או בבעלת עסק שרוצה להתחיל להתפתח בתוך העשייה שלה ומוצאת את עצמה שוב ושוב בנקודת ההתחלה, קפואה לגמרי. כל אחת מהשאלות שאשאל בהמשך היום, היא פתח לחקירה של הפחד, להסתכל לו בעיניים. 

"איך מרגיש הפחד הזה?" 

אני שואלת כל אחת מהן בפגישות שמגיעות אחר כך. אני שומעת מכל אחת מהן תיאור אחר לגמרי של פחד. אני אוהבת לעבוד עם חסמי הכתיבה והיצירה דרך האנשה שלהם, באיטיות, להפוך אותם לחלק מהיצירה עצמה, מהשפה היצירתית של אותה אישה. מתחושה ערטילאית ומאד לא בהירה למשהו שיש לו תנועה וביטוי רגשי ופיזי ומשם למשהו שאפשר לראות מול העיניים ולדמיין. איכשהו, קל יותר להתייחס אל החסמים והפחדים כשהם מקבלים תוקף רגשי ופיזי ונצבעים בצבע, טקסטורה או קול. 

אנחנו מתחילות מאיך הוא מרגיש. הפחד מרגיש כמו חוסר נוחות כללית. לכתוב למחוק לזוז בכיסא להתכווץ לפינה שלו ולחכות, להיות קפואה או לרצות לקום ממנו מהר. הפחד הוא כמו בושה. אני מפחדת ואני נבוכה באותו זמן. קוראת את מה שכתבתי. מסתכלת על הדברים. רוצה להתבייש למרות שרק אני רואה אותם. הפחד מרגיש כמו לעמוד על במה ושכולם רואים לי. 

"איך נראה הפחד הזה?"

אני שואלת את השאלה הבאה. באחד התרגילים האהובים עליי ביותר, "הדיווה והפיה", אני מבקשת מהנשים שמולי לתאר את הפחד בתור דמות דיווה גדולה מהחיים. אני מבקשת לשים לו פנים וצבע על השפתיים, פאה גדולה או שמלה מלאה בנצנצים. ולפעמים חליפה גברית מחויטת עם מטפחת בדש. כל אחת בוחרת לדמות את הפחד לדמות אחרת. לפעמים הדמות הנבחרת היא חייתית. עורב בחליפה שחורה, צבוע נוהם ומפיו יוצא ריח רע ומעורר מורא, כריש גדול ומאיים שלבש פנים אנושיות. לפעמים הדיווה הזו היא דמות מוכרת – החמות, אמא, בן זוג. 

מה הדמות הזו אומרת לך? אני מבקשת לכתוב על דף אחד את המונולוג של הדמות. מה היא אומרת? אילו רחשים רעילים היא משחררת? אנחנו מדברות עם ועל הדמות הזו שנוצרה לה שם. לפעמים תוך כדי שיחה ולפעמים בתרגיל כתיבה היא הופכת מענן גדול למשהו שאפשר לגעת בו ולהסתכל לו לתוך העיניים. וכשהיא מדברת ויש לה קול ברור, משהו בה הופך לפחות מפחיד. 

אנחנו יצרנו אותה, כחלק מהיצירה הפרטית שלנו, והיא פה, מוכיחה לנו הפוך על הפוך שאנחנו כן יצירתיות, שזה כן בסדר שניצור משהו חדש. גם היא יצירתנו. 

כמה מתוך הפחד הוא בעצם נורת אזהרה? 

אנחנו מקשיבות ביחד לפחד. הוא מדבר איתנו דרך הדמות הברורה שכל אחת יצרה לעצמה. השיחה מתקדמת אל תוך שאלה אחת שעושה קצת סדר ומרגיעה. "כמה מתוך האמירות של הפחד, מתוך הביטוי שלו, הן בעצם נורות אזהרה?".

אני פוגשת כותבות ויוצרות אמיצות שרצות אל תוך הפצעים והצלקות של חייהן במהירות שלא הייתה מביישת אצנית מרתון אולימפית. הן נכנסות פנימה אל הנושאים הכי חשוכים בחייהן, כאלו שליוו אותן כל כך הרבה זמן וביקשו בשלב מסוים שיעיפו מבט ויראו שהם שם. זוהי לא פעם נקודת המפגש הראשונית עם הפחד. 

המנגנון ההישרדותי הטמון בנו מסמן לנו בפשטות את מקור הפחד. נורת האזהרה הזו שאומרת לנו שאולי עוד לא כדאי להתקרב או להשתקע בתוך הפצע מחדש. זה עוד לא הזמן ליצור ממנו מציאות חדשה, לפתח אותו לכדי ביטוי קריאייטיבי. 

פצע הביטוי היצירתי

לפעמים הסיפור הוא שונה. הפחד מדבר אלינו כנורת אזהרה לא משום שיש לנו פצע שצריך לבדוק אם הגיע הזמן להתקרב אליו אלא כזה שמקושר באופן טבעי ליצירתיות שלנו. כבר ארבע שנים שאני מלווה אישה שהסיפור שלה מייצג את הנקודה הזו. 

מילדותה התעניינה בספרים ובאמנות, אך הוריה רשמו אותה ללימודים ריאליים במטרה שתהפוך להיות מתמטיקאית או רופאה, כמו ה"מצליחנים" המובהקים במשפחה שלה. בכל פעם שרצתה לבטא את הצד היצירתי הטבעי שלה, דיכאו אותה יותר. "אצלנו במשפחה אף אחד לא עושה כאלו דברים", נספגו בה מילותיהם שוב ושוב, בכל פעם בורסיה קצת אחרת. 

רק בגיל 40, כשהוריה כבר לא בין החיים, יצאה החוצה והחליטה לעשות שינוי בחייה, להתגבר על פצע הביטוי היצירתי שעורר את הפחדים ולפגוש אותו. היא החלה בתהליך של כתיבת סיפור חייה, לעיניה ולעיניי בלבד ומשם הבינה איך היא יכולה להפוך את המציאות שלה לאחרת. היום ההתרגשות שלה מצילומים יפיפיים שהיא מצלמת ומשתפת, מטקסטים ורעיונות לטקסטים שהיא משתפת איתי ואחר כך עם העולם ומעשייה שהולכת וצומחת לגמרי מאפס, מזכירה את השמחה הילדית הזו של ליצור משהו משלך, הכי טבעי. 

פצע הביטוי היצירתי הזה חוזר על עצמו אצל רבות ורבים כל כך מאיתנו ומעורר פחדים רבים בדרך. רק כשאנחנו מעזות ומעזים להתבונן עליו בפתיחות ובאומץ, אנחנו מרגישים את האוויר נכנס ואת הפחד מתפוגג מעט. אנחנו מבינים שזה מה שנספג בנו מגיל כל כך צעיר ומקבלים את הפחד כחלק מהעניין. 

בשעת צהריים מאוחרת אני מסיימת את הפגישות שלי ליום הזה. אני פותחת את הקובץ שבו כתבתי אתמול טקסט חדש שעוסק בגוף שלי. טקסט אישי, אינטימי מאד, שהרגשתי שזרם ממני בחופשיות, אבל אחרי כמה פסקאות נתקעתי פתאום. אני מזהה את הפחדים. 

פחד אחד שטמון בידיעה שאף פעם לא נגעתי באמת בנושא הזה, לא בצורה כל כך חשופה ואינטימית. הגוף מסמן לי נורת אזהרה אדירה בדמות קיפאון וחשש. פחד נוסף, הוא מהעובדה שמדובר בציר חיים שיש לו קשר אדוק למשפחה המורחבת שלי, למקום שבו גדלתי, להתנהגות ולתודעה הקולקטיבית המשפחתית. אני מזהה את הפצע היצירתי הקשור לנושא הזה. 

מה אני עושה? קוראת את התוכן, מוצאת בו רגש ויופי רבים ומנסה להמשיך. שורה אחת או שתיים מספיקות, אני לא מאיצה בדבר, אבל הכתיבה כן חוזרת להיות זורמת ורק אחרי שעה ארוכה, אני מניחה אותו שוב בצד. אני יודעת שבעצם זה שזיהיתי את הפצע והפחד, שהסתכלתי עליהם והבנתי אותם לעומק, אהיה מסוגלת בסופו של דבר לגעת במילים שוב, להתגבר על הפחד או פשוט לחיות איתו, כי הוא חלק טבעי ממני.

הוא חלק טבעי מכל אחת ואחד מאיתנו ומתהליכי הכתיבה והיצירה שלנו. 

ומה עם הפחד מחשיפה ושיתוף? הנה מאמר שכתבתי בנושא