יש לי חברה טובה, כזאת שמספרים לה סודות. כזאת חברה שבעצם לא צריך לספר לה כי היא רואה בשנייה על הפנים שלי הכל. נדמה לי שהכרנו לפני עשר שנים. עבר המון זמן מאז, כי היא מרגישה לי יותר אחות מאשר חברה. היא קולטת, יודעת, מרגישה אותי. אני מרגישה אותה.  התחתנו כמעט ביחד, היינו בהריון ביחד. שתינו חזרנו מתל אביב אל הצפון. היא חזרה למחוזות ילדותה בגליל העליון, אני לזכרון.

וגם כשאנחנו לא מתראות שנתיים, זה כאילו התראינו אתמול.

בסוף השבוע האחרון הצלחנו לעשות את זה. איחוד של שתי חברות שמנסות כבר שנתיים לתאם מפגש אבל ממש לא מצליחות – כי אימהות חדשה, כי בניית בית, כי חזרה לעבודה אחרי חופשת לידה, כי הריון נוסף, כי המון דברים. לידת בנה השני גרמה לי להבין שאם לא אמהר, אני לא אזכה לנשנש שום ילד קטן וכמו שאנחנו תמיד אומרות: "בסוף ניפגש כשנהיה ממש זקנות".

לא כל כך צעירה, אבל גם עדיין לא זקנה במיוחד (ששש…) החלטתי שדי. נוסעים לצפון. הנסיעה אליה היוותה הזדמנות לצאת לטיול באיזור ובעיקר – לקחת את המשפחה הקטנה שלי למקום קסום שבו התאהבתי מזמן והם עדיין לא מכירים – אגמון החולה (הוא בגלל שמאז שעלה מאנגליה לא הספיק להיות שם והיא – כי היא בת שנתיים בסך הכל).

המסלול שנקבע ליומיים שלנו בצפון: סיור באגמון החולה, סיבוב בין הבתים היפים של מטולה, גיחה לצימר הקיבוצי שלנו בכפר סאלד, טבילה ראשונה של הקטנה בבריכה של הגושרים ובבוקר שלמחרת – מפגש הפסגה המיוחל. אתחיל מהסוף: הטיול הזה מילא לי מצברים של שנה. גם לו. והיא תמיד מאושרת, הקטנה הזו.

למרות שפספסנו בכמה חודשים את אלפי הציפורים שפוסחות מעל למדינה ונוחתות במקום היפה הזה (יש להן טעם טוב), לא יכולנו שלא להיסחף לתוך הירוק-ירוק הזה מיד ברגע שעלינו על רכב הגולף שיוביל אותנו בבטחה ובנוחות גדולה לאורך מסלול של כשמונה קילומטרים (149 שקלים לרכב זוגי שמספיק גם לילד קטנטן אחד).

מי הדריכה אותנו?

כדי להוסיף עניין לסיור הארוך יחסית, החלטנו על משחק. מי ששומע ציפור צועק "עצור". כך גילינו לא מעט נפלאות קטנות.

עצרנו לפיקניק מתחת לעץ תותי בר. שיחקנו בעוד משחק: בואו נתפוס קרני שמש. זה עבד!

ונשמנו אוויר פסגות (או שדות…)

חייבת להגיד שהסיור הקצר הזה, שלקח כשלוש שעות ואת רובו (למעט עצירות לחיפוש ציפורים ובתחנות המיועדות לכך) עשינו על גבי רכב הגולף. נוח ונעים. הבריזה בגב ובפנים, בהתאם לכיוון הנסיעה, הופכת את החום לקצת יותר נסבל. והכי חשוב: זה ניקה אותנו, מילא אותנו, גרם לנו לשאול ולחקור ולצחוק עם ציפורים, ולשיר בקול גדול: "שריק שריק, שריק שרק, אח איזו מקהלה!".

אחרי הסיבוב באגמון החולה, החלטנו שמגיע לנו פינוק ונסענו למטולה היפה. כמה יפה? עוד מילוי של מצברים עם ירוק בעיניים ואוויר נקי ובתי האבן הקסומים.

לא בחרנו מראש מקום לאכול בו את ארוחת הצהריים, את רוב הטיול העברנו בנוהל קמפינג – המון פירות, ירקות, סנדוויצ'ים וכו'. הקצבנו לעצמנו ארוחה אחת בלבד במסעדה. ומצאנו אותה במטולה, במקרה.

מסעדת בית שלום נמצאת ברחוב הראשונים היפיפה, בבית אבן מהמאה ה-19 שעבר תהליך שחזור ושימור. בתוך חצר עם המון פרחים וירוק בעיניים, מתקני האכלה לציפורים שמצייצות מסביב ואווירה קסומה ושקטה. זה מקום שגורם לך להרגיש בבית, להתיישב, לספוג שמש, לנוח.

למרות התפריט המוקפד, שכולל בין היתר את מנות הבשר של השף אסף אוטולנגי ועוגות בית משובחות של מרים הוד (ותכף על העוגות, כי הן עשו לנו את היום) התחושה היא ביתית ונעימה. התיישבנו ולא רצינו ללכת.

בטיול עם ילדים יש תמיד פחד בעצירות האלו במסעדות "רשמיות" (כלומר: לא מזללות, פלאפליות ופיצריות על הדרך), בטח כאשר מדובר בשעת צהריים אחרי טיול מעייף. האווירה הרגועה במסעדת בית שלום, מהצוות החייכני והנחמד ועד הלקוחות המתויירים שישבו בחצר ונרגעו כמונו עם חיוך על הפנים, עזרה כנראה גם לקטנת הלקוחות באותו רגע – שפשוט רקדה, שיחקה, חייכה מפה לאוזן ולא פסחה על אף פסטה שעברה לה בצלחת.

ומה אנחנו הזמנו?

הוא: מנת המבורגר עגל טרי עם גבינה קשקבל מעולה וצ'יפס קראנצ'י וטעים.

אני:  חזה עוף נהדר עם עשבי תיבול מוגש לצד אורז בסמטי עם בטטות ובצל צלוי על הגריל וגם סלט ירקות שורש נפלא. אני לא מאוכלי הבשר וחזה עוף הוא בערך היחידי שאני בוחרת במסעדות, אף פעם לא מסיימת. הפעם כן. 

ולקינוח עוגות. עוגת תפוחים לפי מתכון סודי של מאה שנה – זה היה הדבר הראשון שנתפסנו עליו כשעברנו על התפריט – רק בשביל זה אנחנו חייבים להישאר, אמרנו לעצמנו. ואכן, זה היה שווה כל שנייה, דקה, שעה, שעתיים של המתנה לשעת הקינוח – כי נהנינו באיטיות מכל ביס וביס. מעולה עד בכי. מוכנה לחזור מאה שנים אחורה ולקלף תפוחים כדי לקבל את המתכון.

ועוד אחת קטנה: עוגת גבינה ברוטב פירות יער (כי אם כבר מתפנקים, אז בכפולות של שתיים). נימוחה, מתוקה וחמצמצה כמתבקש.

זה היה טיול קסום, עמוס ברגעים משפחתיים מתוקים (תרתי משמע) ובנופים שממלאים את כל החללים העייפים מהשגרה ומחדשים אותם, כמו פילינג למוח ולנשמה.

התארחנו באירוח הכפרי של כפר סאלד, עם חדר נוח ובסיסי ששירת אותנו נאמנה והתאים בדיוק למה שהיינו צריכים, פינת חמד פרטית ושקטה לאכול בהן פיקניק של ערב ליד החדר ומול הנוף וזריחה אחת מושלמת (כי התעוררתי בשש בבוקר ביקיצה טבעית). המחיר היה הוגן, כזה שמאפשר למשפחה לצאת לחופשה קטנה בלי להרגיש ייסורי מצפון בארנק.

את השבת הקדשנו למפגש הפסגה שהיה מרגש ומהנה. וכבר תכננו יחד את הטיול הבא.