קצת לפני שהתחיל רשמית החופש הגדול יצאנו לטיול שיהפוך בראייה קדימה להיות כנראה אחד הטיולים המשמעותיים בחיינו. כמשפחה שלא מפסיקה לטייל לרגע, הרגשנו בטיול הזה משהו אחר. הרגשנו שהגענו הביתה.

בחום של כמעט 45 מעלות (ואני לא מגזימה) ולפני שפרצה המלחמה ששיבשה את כל תוכניות הטיולים שלנו לקיץ, נחתנו במרכז קיבוץ אשדות יעקב איחוד, בשבילים של נהרא, האירוח הכפרי של המקום ומתחם מומלץ לכל מי שמגיע לחופשה או טיול בעמק הירדן, והרגשנו מהרגע הראשון בבית.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לאיזור דרום הכנרת ועמק הירדן, למעשה זה אחד האיזורים האהובים עלינו. עוד לפני שאמה נולדה טיילנו כאן לא מעט, את סוף השבוע הראשון שלנו בצימר כזוג, זה שמהווה תמיד מבחן ליחסים, העברנו על גדות הכנרת וסקרנו לא מעט מהקיבוצים והמושבים של עמק הירדן.

האירוח ב"נהרא" הוא אירוח קיבוצי שבו נדמה שהכל נעשה באהבה. הרגשנו זאת בכל פינה – מחדר האוכל בו נאספו ונתלו על הקיר כלי מטבח ישנים שכל חובבת וינטאג' תשמח לאמץ, דרך ארוחת הבוקר המושקעת שמוגשת תחת תקרת עץ ומעל מפות משובצות ועד לחדרים עצמם – נעימים וביתיים.

לילדים, בעיקר לקטנטנות עם המון אש ברגליים, יש המון מקום להשתולל ולהנות, עם ערסלים שתלויים בין העצים ונוף קסום של קיבוץ ותיק שחוגג השנה 90.

וחוץ מלהתארח, לנוח, לצפות על הכנרת ולפגוש אנשים מדהימים, יש בעמק הירדן עוד כמה דברים שלא כדאי לפספס.

בית אייל באשדות יעקב מאוחד – כשזיכרון צורב נפגש עם חיים בריאים

זהו מרכז הספורט שהקימה בשתי ידיים אמיצות אורנה שמעוני, אחת הנשים המרגשות ביותר שפגשתי בחיי, שהכרתי עד אז מהפעילות הציבורית שלה ב"ארבע אימהות" ומהליווי העדין את משפחות החטופים והנופלים במשך שנים.

שעה של סיור במקום הזה שבו היא משלבת בין פינות זיכרון המוקדשות לנופלים במלחמות לבנון ובתקריות שונות באיזור הצפון, ביניהם גם בנה שלה, ובין החיים – מרכז ספורט שיקומי וחווייתי שכולו נבנה מתרומות שאספה במשך שנים, לאט לאט, עושה מהפכה בתוך הבטן הרכה, צובט ומרגש. זהו מפעל החיים שלה.

כשפוסעים במסדרון הארוך שצופה אל חיים שמחים של ילדים שמשתעשעים בבריכה וספורטאים מתאמנים, חולפים בין סיפורים ושמות, זכרונות פרטיים וציבוריים. משם יוצאים אל בריכות השחייה הגדולות והנוחות, נגישות במאת האחוזים לבעלי מוגבלויות (כולל בריכת ילדים נהדרת) ומציצים אל תוך מרכז הספורט שכולל גם חדר כושר וחדרי אימונים, ספא טיפולי ועוד פעילויות ספורטיביות, מבינים את השידוך ההגיוני, הטהור כל כך בין ההנצחה ובין החיים. בין העצב לשמחה. בין הכאב לקהילתיות.

טיול בכרכרה לעבר השקיעה

משפחת ברקאי ובראשה האב ישראל, חזרה לקיבוץ אשדות יעקב איחוד לאחר שהות מחוץ לקיבוץ במשך שנים. ביום אחד, בנסיעה ברכבת מתל אביב לצפון, החליט ישראל שיש מקום שבו הוא רוצה לבלות את שארית חייו, המקום שבו אמא שלו הייתה סוגרת את התריסים בחום הקיץ ושופכת מים על הרצפה במקום מזגן. הוא חזר הביתה ובישר זאת לאישתו וביחד שבו לפרק ב' באשדות יעקב ובחוות סוסים וחמורים שממוקמת במרכז הקיבוץ ומציעה סיורים בעמק הירדן.

אנחנו פגשנו את לופיו, סוס גדול ומרשים שצעד כל הדרך מבלגיה לישראל. לופיו נשא את הכרכרה המפוארת והמרשימה ויחד עם ישראל, איש מדהים ומלא בקסם וסיפוריו הרבים יצאנו למסע אל ערב השקיעה.

זה היה שישי בערב, רק אנחנו וישראל ולופיו בין המטעים של הקיבוץ, מגיעים לגבול ומפריחים בלון עם פתק שכולו תפילה לשלום, מקפלים סירות נייר ומשיטים אותן על הירדן. אמה התאהבה בסבא ישראל ובסוס לופיו והיא עדיין מדברת עליהם. אנחנו מחכים לסתיו כדי לחזור לעוד טיול מלא בקסם.

הרגע הזה, מול השקיעה, עם סוס רתום לעגלה וקיבוצניק מקסים עם כובע גדול שמספר לנו על המקום, היה הרגע שבו הבנו שאנחנו מאוהבים בכנרת ובעמק הירדן.

למרות החום, הלחות, העייפות אחרי יום ארוך, גילינו כאן אנשים מקסימים מלאים בסיפורים שכולם אהבת הארץ, רגישות שמזכירה שיש אנשים שעדיין אוהבים כאן אנשים אחרים, שעדיין מעריכים שקיעה על הנחל או עץ תמר שופע פרי.

אני רוצה להמליץ כאן על עוד כמה תחנות קטנות ומוכרות יותר:

החנות תמר בכפר היא נקודת עצירה כל כך מוכרת בדרך לכנרת, אבל לחובבי אוכל כמונו היא גן עדן מיוחד שלא עוברים עליו לסדר היום.

מתוקאיה, סדנת בצק הסוכר ממנה נהננו ביום שבת ועליה כבר כתבתי, היא סיפור של חזרה הביתה של אישה מקסימה שהיום יוצרת קסמים בבצק סוכר.

ואיפה לאכול: היזמים שהקימו באיזור לפני מספר שנים את "צל תמר" המיתולוגית, הקימו לא מזמן במתחם צמח את צל תמר המזרחית. טעימה מכל מה שאנחנו אוהבים בארוחה ישראלית-מזרחית, עם המון השקעה ויד רחבה. שווה ביותר. ערמונים, בה בחרנו לארוחת הערב של שישי, הייתה מרשימה במיוחד.

עכשיו נשאר רק לתכנן את הטיול הבא לאיזור, כי אנחנו כבר מתגעגעים.