חשיבותו של השעמום

דווקא בתוך תהליך כתיבה

בתוך תקופות יצירה ועשייה עמוסות, ישנו ערך רב בשיעמום מוגדר מראש. האם זהו תירוץ מוחלט לדחיינות או דווקא מתנה ליצירה? ואילו גבולות יעזרו להמשיך הלאה ולכתוב אחרי ששקענו לתוך הכורסה מול חתונמי?

למעלה משבוע חיכה קובץ הספר שלי בתוך תיבת הג'ימייל. הוא נשלח בחזרה מהעורכת הספרותית שמלווה אותי לקראת הוצאת הספר ויש בו משימות כתיבה נוספות עבורי, דברים שהרגשנו שאנחנו רוצות להדק, לשנות ולדייק בתוך הספר. לא משהו נורא, לא משהו גדול, אבל דברים, דברים שדורשים הסתכלות מחודשת על המילים שלי. שוב לפתוח את הסיפור שהיה כבר כמעט וגמור. היו עוד המון משימות שחיכו לי.

בסנכרון מובהק, אני עובדת במהלך השבוע הזה על סיומה של עריכה אחרונה וסופית לספר שאת כתיבתו ליוויתי ויצא בקרוב לאור. ממואר – סיפור חיים של אישה יוצאת דופן, שבמהלך כתיבתו חקרנו ציר מסוים בחייה, תמה שבאה לידי ביטוי דרך אירוע ששינה הכל ומה שקדם לו ואיך ראתה את העולם אחריו.

זה היה תהליך שהתחיל באוקטובר האחרון ומגיע עכשיו לסיומו. מולנו עומד ספר מרגש ומיוחד במינו ומאחוריו אחד מתהליכי הכתיבה המרתקים שליוויתי. והנה, בהתרגשות, אני שולחת לה את הקובץ הערוך והיא מיד עליו. בתשוקה גדולה ובטחון היא עוברת עליו, מאשרת, מחזקת, מתקנת ושולחת לי שוב.

אני נשאבת לעבודה הזו ולכל המשימות האחרות אבל לא מסוגלת לפתוח את קובץ התיקונים של הספר הפרטי שלי כשמגיע הזמן לגעת בו. אני מבינה שאני זקוקה לשעמום.

להשתעמם בין רגעי הכתיבה – מתנה או תירוץ לדחיינות?

בתהליכי הכתיבה שאני מלווה ואלו שאני חווה על בשרי, השעמום הוא מתנה גדולה כשהוא מגיע ברגעים הנכונים, משאב חשוב ומשמעותי כדי להצליח לייצר את הריק שיאפשר בהירות, מרחב.

בתוך רגעי השעמום, אם אני מודעת להם ומניחה בהם קווים אדומים מסוימים, אני עושה את המעברים בין משימות העבודה למשימות הכתיבה (והעריכה) שלי. ובעצם, מה שאני אומרת לגוף שלי הוא שאני נותנת לו רגע להירגע מהסיפור ולעבור לסיפור הבא.

בתוך רגעי השעמום יש בעיקר סיפורים של אחרים שלא נוגעים בי, לא עוברים את קו העור ולא חודרים פנימה. במילים אחרות, אני נשאבת בתוך השעמום לבהייה בטלוויזיה, האזנה לפודקאסטים או קריאה של ספר קליל.

האם אני מתרצת פה דחיינות? יכול להיות שזה יצטייר ככה, אני מבינה למה.

הישיבה על הספה האפורה האהובה והנוחה שלי, התכרבלות הרגליים בין הכריות שסיימון מתלונן על מספרן (היי, אישה שאוהבת להתכרבל חייבת כריות נוי יפות), הקפה השלישי שלא מותר בדרך כלל – רק בתקופות שעמום מוגדרות, והסדרה, הסרט או התוכנית הזו שאת נשאבת אליה, צוחקת ממנה, נרגעת איתה בלי שתחדור פנימה יותר מדי.

האם כל הסיטואציה הזו באמת נדרשת כדי להמשיך הלאה אל היצירה הבאה (או המשימה הבאה) או שמדובר בעוד תירוץ? לפעמים כן. בהחלט.

מתנה נפלאה העטופה בחסמי אשמה ושיפוט

הרי הורגלנו לתקתק. ומכאן ששעמום לא פעם, בעיקר עבור הפעלתנים הטבעיים שביננו, מצטייר כדבר נורא ואיום. איך אפשר לקחת לעצמנו שבוע שבו נימתח על הספה ונוריד את הקצב ולא נרגיש שמשהו חומק לנו בין הידיים, שהמשימות נערמות והלחץ עוד רגע ידפוק בדלת.

כשמדובר בתהליך יצירה וכתיבה, אני חושבת שלא רק שאפשר אלא גם נחוץ. הורגלנו לתקתק אבל תהליכי כתיבה דורשים את הזמן שלהם. הם נעים כמו גלים כשפעם אנחנו בעשייה ופעם אנחנו זקוקים לפינוי של מרחב, להסחות דעת, להשראות לא הגיוניות מאיזו תוכנית ריאליטי או מנה בתוכנית אוכל. ההתרווחות הזו נחוצה כדי לקחת את הזמן עם המילים כאשר הן הופכות למשימה בלו"ז ומתנתקות ממהות של יצירה.

אז, אני לוקחת מנה של שעמום ומרגישה איך בסוף, אחרי כמה ימים, בוערות לי האצבעות בקטע טוב ואני כבר מוכנה לצאת לדרך הרבה יותר נקייה וערוכה לפלואו הזה שבא לי כל כך עליו.

קווי המתאר של השעמום

לא כל שעמום הוא שעמום מטיב. ביני ובין עצמי וגם בתוך הליווי שאני מעניקה, אני מנהלת שיח קבוע לגבי גבולות השעמום. כשאני מבחינה בכך שהוא נדרש, אני מגדירה את החוקים.

הגבולות ניצבים על בסיס אחד איתן – הקשבה ושיח קבוע עם המנגנונים הפנימיים שלי.

לכמה זמן אני זקוקה כדי שהגוף שלי ייטען לרגע באנרגיה ויחזור ליצור? לרוב התשובה עולה בי אינטואיטיבית, אני אקח לעצמי שלושה או חמישה או שבוע ימים.

האם בסוף תקופת השעמום חשוב לי לחזור לכתיבה? התשובה היא חיובית, אבל אני ממשיכה לשאול את השאלה הזו מדי יום, תוך כדי נשנוש גזרים מול "חתונמי". אני כותבת לעצמי, במשך כמה דקות בכל יום, מדוע זה חשוב לי.

בסיום התקופה, אני מתיישבת מול המסך או המחברת ומתחילה. פסקה, עמוד, שניים. נותנת את הזמן ליצירה להתרחב אל עצמה מחדש ולרוב מגלה שהפלואו, אותה זרימה נפלאה של מילים החוצה, מגיע מהר ממה שחשבתי, משהו מתמלא בתוך ריקנות השעמום מבלי ששמתי לב.

מתוך השעמום יכולה להיוולד יצירה חדשה.

מתוך השעמום יכול לבוא מרחב חדש ליצור.

ובדרך כלל, בראייה אחורה, לא באמת פספסנו שום דבר בדרך.