אחרי שכתבת – איך להתמודד עם פחד מחשיפה?

השיחה החשובה הזו שאני עושה עם עצמי ועם הנשים שאני מלווה

יש שיחה אחת שאני אוהבת לעשות עם כל אישה שאני מלווה בתהליך כתיבה. זו השיחה שמגיעה כשאנחנו מתכוננות לאותה יציאה לאור, בין אם מדובר בספר שעוד רק יודפס או הפוסט הראשון על העסק שלה. אנחנו רואות את הסיום, משלימות ומנגנות את האקורד האחרון של היצירה עצמה. היא נולדה, מוכנה, נושמת, חיה, ואנחנו מתקדמות לשלב הבא.

הרגע הזה, הפעם הראשונה שבה הדבר שיצרתי פוגש את העולם, הוא רגע מפחיד. ובשיחה הזו, לא פעם, לא פעמיים ולא עשרים, פגשתי את הפחד הזה מהחשיפה. מאותו הרגע המשמח, המרגש, שבו היצירה פוגשת עולם.

השיחה הזו נולדה מתוך הרבה לימודים וכלים שאספתי ומתוך הניסיון שלי בליווי תהליכי כתיבה ויצירה שכאלו, אבל בראש ובראשונה, הבנתי את הצורך בשיחה הזו מתוך השיח הפנימי שלי.

הפחד מחשיפה קיים בי מהרגע שבו כתבתי את הסיפור הקצר הראשון והעליתי אותו בגיל 16 לאתר "במה חדשה" ועד היום. הוא לא נעלם, לצערי. הוא מתעורר בכל פעם מחדש אבל אני כבר מצפה לו ויודעת לדבר איתו. לפני כל פרויקט חדש, בין אם מדובר בקורס שיצרתי, הספר שכתבתי, פוסט לבלוג או לפייסבוק או לאינסטגרם, אני מנהלת עם עצמי את השיחה הזו. 

אם לפחד מחשיפה היו פנים

אני מבקשת ממי שיושבת מולי ברגע הזה בשיחה, כשהנושא של החשיפה הפומבית עולה, לעצום לרגע עיניים ולתאר לעצמה את הפחד הזה. מה היה קורה אם היו לו פנים? איך הוא היה נראה? איזה קול היה לו כשהיה מדבר? ומה היה אומר? גם אני עושה את זה, עוצמת עיניים ושואלת איך נראה הפחד הזה.

בפעם הראשונה שהוצאתי קורס דיגיטלי ורציתי לשווק אותו, ראיתי את הפחד בדמותה של אישה מבוגרת. זיהיתי אותה. סבתא שישבה מולי על הכורסה שלה והתפלאה בכל פעם שסיפרתי לה על השג מסוים, על משהו שיצרתי. "באמת, את? את כתבת בעיתון?" הייתה שואלת ומקפיאה אותי על התרגשותי הכנה. ילדה בת 12, 14, 16. קפואה מול הפקפוק. כואב לי לכתוב את זה, אבל ידעתי מי היא. זה עדיין צורב לי כשאני נזכרתי, אבל כשראיתי אותה הבנתי פתאום את הפחד.

"באמת, את? את מסוגלת ליצור קורס דיגיטלי שמישהו ירצה לקנות?" אמרה לי הדמות הזו. "עזבי, תשאירי במגרה, אל תספרי על זה לאף אחד", היא לחשה. הסכמתי איתה לכמה דקות. אולי באמת עדיף שארד מזה, אני אוהבת את הפגישות אחת על אחת, את הפרויקטים האישיים, אולי לא כדאי שאלמד דרך קורס דיגיטלי, אולי הוא בכלל לא טוב.

כך, לכמה דקות, לפני שעברתי לשלב הבא בשיחה עם עצמי, נמחקו להם כל התכנים שכתבתי כדי לספר על הקורס ואיתם נמחקו המחשבות הנרגשות על פרויקט יצירתי שיצא לאור ותהיה לו תהודה.

רק לכמה דקות.

כי אחר כך המשכתי לדבר עם הפחד הזה, שלבש בינתיים רשמית את הסוודר הפרחוני ואת הניחוח החזק של הבושם שהיה מונח על השידה בחדר השינה של מי שפעם מזמן חרטה בי את הפקפוק ובעקבותיו את הפחד.

להבין את ה"לתת" ולא את ה"לקבל"

"מה יקרה אם תשאלי אותי מה אני רוצה לתת ולא לקבל?" שאלתי אותה. מה אם לקבל זה פחות חשוב עכשיו והלתת חשוב יותר. מה אם אני מאמינה עמוק בתוכי שמה שאני כותבת משמעותי, שהוא יכול לתת המון?

חשבתי על זה לרגע ונרגעתי קצת, עוד לא לגמרי. זה לא קסם. הפחד הזה שתול כל כך עמוק בפנים שלשלוף אותו ככה ברגע אחד זה כמעט בלתי אפשרי. הפנים של הסבתא ההיא ניצבו מול העיניים שלי, עכשיו שותקות, אטומות. אולי אין לה מה להגיד יותר.

במקום לראות אותה, ראיתי את הפנים שלי. הבטתי לתוכם ושאלתי, מה יש לך בעצם לתת? התרגשתי מהשאלה הזו וישבתי לכתוב לעצמי תשובה לשאלה הזו.

מה יש לך בעצם לתת? שאלתי על הדף.

לתת הזדמנות למי שיש לה רעיונות לפרוח איתם

לתת למי שמפחדת להתחיל את הידע לעשות את זה

לתת למי שאמרו לה שהיא לא יודעת, לא יכולה, לא כותבת טוב, את ההזדמנות הנוספת

לתת לה מספיק כלים כדי שתתאמן, ואז, תאמין בעצמה קצת יותר.

אני רוצה לתת לה את מה שאני יודעת שטוב בכתיבה – את ההזדמנות להשמיע את הקול שלה, את האמת שלה, את הסיפור שלה.

מתוך התהליך הזה הבנתי שמה שיש לי לתת ולספר עליו זה משהו שאני עומדת מאחוריו במאת האחוזים. אין לי פקפוק בו. יצרתי את הקורס הזה (ואולי את יצרת את הספר, הסדנה, הקורס, העסק שלך) ואני שלמה איתו, אני יודעת שהוא יכול לתת המון.

אין שום בעיה עם היצירה שלי, היא שלמה ומדברת אותי ויש בה המון ערך. המחשבה הזו גרמה לי להרגיש יותר בטחון.

המשכתי בשיחה עם עצמי לצעד הבא, בדיוק כמו שאני עושה בתהליכים עם נשים אחרות.

ממה בעצם אני מפחדת?

"ממה את מפחדת ברגע הזה של החשיפה?", אשאל את האישה שתביט אליי בפנים מתרגשות וחוששות. אשאל גם את עצמי ברגעי השיח הפנימי הזה ואכתוב.  

אני מפחדת שיחשבו שזה עלוב

אני מפחדת לא לחדש שום דבר

אני מפחדת בעיקר שלא תהיה תהודה, שלא יהיה שום פידבק

אני מפחדת שיתעלמו ממני

אני מפחדת שלא יראו אותי

אני מפחדת להרגיש שוב שקופה

להרגיש שוב שקופה.

בדרך כלל אני לא ממהרת כמו כאן, בדוגמה הזו. נתתי לעצמי לעבור בין הפחדים בכתיבה רצופה, אינטואיטיבית, להוריד שכבה אחר שכבה אחר שכבה עד שנותרתי עירומה – שקופה. ה"שקופה" הזו מוכרת לי, היא תחושה לא נעימה. היא תחושה מכווצת. יש לי היסטוריה ארוכה איתה.

היא כל הפעמים שרציתי שיקראו אותי, שישמעו אותי, שישימו לב אליי, שיחבקו גם אותי, שישאלו גם לשלומי, שישימו לב אליי אפילו שאני עומדת בצד ומחכה שמישהו יפנה, כי אני מתביישת לעשות את הצעד הראשון. היא כל הפעמים שבהם מישהי אחרת בלטה ואני לא הצלחתי להראות שום דבר מעצמי, או בכלל להרגיש חלק. להרגיש חלק זה עוד שכבה.

אני מבינה עוד קצת מהסיבות לפחד הזה מהחשיפה ומבינה שזו לא החשיפה שמפחידה אותי, לא התוכן או היציאה לאור עם משהו חדש, אלא כל הדברים שאני כבר רגילה כל כך להרגיש ברגעים כאלו.

איזה תיאום ציפיות אני יכולה ליצור עם עצמי?

כדי לצאת לאור אנחנו עושות תיאום ציפיות. הלקוחה שלי ואני, אני עם עצמי. בוחנות את כל התרחישים האפשריים ומעלות אותם למודעות כדי שכל השכבות האלו יהיו ברורות, לא מפתיעות.

מה יכולים להיות הנתיבים השונים? מהן כל האפשרויות?

יכול להיות שאפרסם את הפוסט שמספר על הקורס שלי ואף אחת לא תגיב עליו. יכול להיות שיהיו המון תגובות מהללות אבל אף אחת לא תקנה (קרה, קרה, קרה!), יכול להיות שאצטרך להיעלם לכמה שעות, לשים את הרשתות האלו על מיוט, ללכת לעשות משהו אחר. מה אעשה? עם מי?

יכול להיות שאצטרך לכתוב עוד ועוד על הדבר הזה, לספר על המתנה הזו שיש לי לתת שוב ושוב ושוב, יכול להיות שאבין שבכלל אני לא צריכה לספר עליה, שאני פשוט צריכה לספר עליי, ולראות מה יקרה. ולבחון איך אני מרגישה.

בטוח שאצטרך להבין שיציאה לאור היא לא בום. היא אור שנדלק אחרי אור שנדלק אחרי אור, תהליך, עוד תהליך, צעד אחר צעד אחר צעד.

תיאום ציפיות עם עצמי לא נגמר אחרי הפעם הראשונה הזו, שאליה אגיע אחרי השיחה הזו. הוא מתקיים כל הזמן, לפני כל רגע כזה של יציאה לאור.

בכל פעם מחדש אני משתמשת בשאלות כמו אלו.

בכל פעם מחדש אני בונה לי תרחישים שונים, גם ודווקא הגרועים.

בכל פעם מחדש מזכירה לעצמי מה יש לי לתת ולא רק מה אני רוצה לקבל.

בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי מי ומה נמצא מאחורי הפחד הפעם, איזה קול, פנים, תמונה, זיכרון, דימוי, תחושה?

בכל פעם מחדש אני נזכרת שאני יוצרת. בסוף, כשאני עוצמת עיניים בלילה, היצירה היא הדבר הזה שממלא אותי בסיפוק. וזה המשאב שמניע אותי קדימה, למרות הפחד, לספר לעולם על מה שיצרתי.

הפחד מחשיפה לא נעלם בזבנג וגמרנו, הוא עניין של התמסרות לדיאלוג פנימי, כל פעם מחדש. וכל מפגש שכזה עם אותו פחד – כשאני או האישה שמולי מוכנות לדבר איתו ולשאול שאלות – בונה בנו משאבים פנימיים בריאים שעוזרים לנו ליצור ולצאת לאור. שוב ושוב ושוב.

נ.ב: הנה קובץ PDF להורדה עם תהליך כתיבה שיעזור לך לשקף לעצמך את כל מה שנמצא מאחורי הפחד שלך מחשיפה: