בחודשים האחרונים אני חווה ביני לבין עצמי מן התלבטות כזו שלא עוזבת אותי. ככל שתאריך המעבר שלנו לגליל הולך ומתקרב כך ההתלבטות הופכת מוחשית יותר. זו ההתלבטות בין החיים הצרכניים והצורך הבלתי ברור למלא את החסר בפריטים שאין בהם צורך ובין הרצון לחיות קצת יותר פשוט, להכניס הביתה את מה שעושה טוב, להתנהל לפי מה שנכון לנו.

הגעתי, יחד עם הבנזוג, למסקנה שהכי נכון לנו פשוט.

פשוט זו מילה גדולה והכרזות מופשטות הן אפילו עוד יותר גדולות, כל כך גדולות עד שלעיתים הן מתנפצות באוויר כמו בלון שהתנפח מעל ליכולותיו.

סדרת הפוסטים הזו שתופיע מדי פעם בין המתכונים ושאר הירקות היא מעין יומן שהוא התחייבות למטרה – להזכיר לי, לנו, למה הבלון צריך להמשיך לנוע, מבלי להתפוצץ.

והפעם: פינוי לקראת שינוי

כבר שבועיים שאני עוסקת בעיקר בסעיף אחד: לנקות ולהשאיר מאחורינו את כל מה שאנחנו לא צריכים. מלאכת האריזה לקראת המעבר לצפון כבר החלה, ובמהלכה אני ממיינת, מוסרת, זורקת ונפטרת משלל פריטים שמילאו את הבית שלנו, אפילו מילאו יותר מדי, עד כדי תחושת חנק אמיתית.

מאיפה זה התחיל?

לפני שלוש וקצת שנים כשהחלטנו לעזוב את המרכז ולעבור לדירה הקטנה הזו בחצר של ההורים שלי הרגשתי פתאום שהגעתי הביתה ועכשיו הגיע הזמן למלא אותו. הייתי בהריון עם הפיצקית שיצרה לנו בית חם ותירגמתי את תחושת ה"התבייתות" הזו דרך הארנק.

מאוסף של צלחות וינטאג' שמעולם לא השתמשתי בהן ועד לכריות מעוטרות, תמונות לקירות, פריטי נוי ומגוון "פיצ'פקעס" שנמאסו אבל המשיכו לצבור אבק על המדפים. בינתיים, אני ניקיתי את הסגנון שלי וליטשתי אותו, קצת פחות מישמש אספני ויותר ניקיון (מפחדת מהמילה מינימליזם). במקום לעשות לי טוב, כל הפריטים שנקנו בכסף מלא ונאגרו בסלון, בפינת האוכל הפיצפונת, על המדפים מאחורי הדלת בחדר השינה ובעוד פינות וגומחות בבית התחילו לעשות לי רע.

התהליך לא התחיל עם הצורך לארוז את הבית אלא הרבה לפני. מיינתי, מסרתי ומכרתי כבר לא מעט מהאוסף. מה שנותר הוא ניקוז סנטימנטלי של פריטים שעוד לא יכולתי להיפטר מהם.

מכאן התחלתי והנה מסקנותיי בארבעה טיפים קטנים.

להתחיל מוקדם ככל האפשר

למרות שאנחנו עוברים לצפון רק בעוד חודש, החלטתי להתחיל את האריזה די מוקדם. רציתי למיין, להחליט ולארוז בנחת ובאמת לבדוק עם עצמי מה אני לוקחת ומה נשאר/נמסר וגם כדי לא להיות בלחץ טיפוסי של מעבר דירה ברגע האחרון.

החלטתי לפנות את השבתות בחודש הנוכחי, לפני ה-1 לאוגוסט (היום שבו אנחנו מקבלים את המפתח לבית) ולא לארוז במהלך השבוע כשיש מיליון מטלות נוספות. כך התמסרתי לגמרי לתהליך מבלי להפוך אותו למעיק – בכל שבת עד המעבר אני מקדישה כמה שעות למיון ואריזה. שאר היום מוקדש להנאות סוף השבוע. כלומר, בלי לחץ.

לחלק את הבית לאזורים – וגם את הבית החדש

את האריזה חילקתי לפי מספר אזורים שונים. סלון, פינת אוכל, מטבח, חדר פיצקית, חדר שינה – ובו גם פינת יצירה וכו'. הקצבתי לכל פינה מספר ארגזים מינימלי ככל האפשר – אך גם הגיוני.

בכל פינה אני עוברת פריט פריט ומכניסה לארגז רק פריטים ש:

1. אנחנו צריכים (הגדרת ה"צריך": משתמשים לפחות פעם בחודש)
2. מתאימים לעיצוב העתידי של הבית – נקי יחסית לעיצוב הנוכחי.

על כל ארגז אני כותבת מה תכולתו ולאיזה אזור בבית הבא הוא מיועד.

להיפטר ממה שלא צריך בלי לחכות למשאית הזבל

את כל הפריטים שהעפתי הצידה, הוצאתי מהבית בשבת, מיד לאחר שסיימתי לארוז את הפריטים שאני לוקחת איתי. בשבת האחרונה הושלכו למעלה מ-6 שקיות אשפה מהבית, נארזו למעלה מ-4 קרטונים ושקיות של פריטים שאני מוסרת הועברו למקום המתאים להם, כל אחד ועתידו הוא.

אני מוצאת שכשאני משאירה בערימות דברים שיש להיפטר מהם, הם מקבלים חיים משל עצמם ואיכשהו חוזרים לככב על המדפים.

התמודדות עם גברת סנטימנטליה

בשבת האחרונה ארזתי את חדר השינה, למעט בגדי הקיץ וקצת קוסמטיקה שימושית (הלא שימושית, והיה הרבה ממנה, הושלכה).

בחדר השינה חיכו לי קלאסרים עם דברים שכתבתי לפני שנים, מאמרים וטורים בעיתונים שכבר לא קיימים, תמונות היסטוריות ושלל פריטים סנטימנטליים. הייתי חזקה ושמרתי רק נציגויות נבחרות. התמודדתי בעיקר עם השאלה מה אותו פריט גורם לי להרגיש עכשיו וגיליתי שלא תמיד התשובה היא מה שאני מקווה לשמוע.

עברתי פריט פריט, בסבלנות, ושאלתי לגבי כל אחד מהם את השאלה הזו.

אחרי שהכל הושלך לפח, הרגשתי דווקא הקלה. לא באמת רציתי לשמור את אלבום התמונות המטושטשות שצילמתי בתיכון, ואין בו אף תמונה של מישהו שאני זוכרת/אוהבת/מחבבת/ואפילו-לא-אותי וגם לא טיוטת תסריט גרוע במיוחד שכתבתי כשהגעתי לתל אביב והאמנתי שאני חיה בעצמי את הסדרה "פלורנטין".

אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לנשום, כל פריט שלא צריך ונעלם לו משאיר עוד נתיב לאור, לאוויר, למרחב. וזה נעים מאד.  את התחושה הזו אני אשמח לארוז איתי ולקחת.

*התמונות האלו של קיץ פשוט, נקי ומשמח צולמו בהר בנטל, רמת הגולן, יולי 2015