כמו הרבה דברים בשנה האחרונה, גם ההחלטה להוריד הילוך התרחשה בירידה מן הגולן. בפיתולים שבין צומת בית המכס לכניסה לקיבוץ גדות. הפיתולים האלו גרמו לי להרגיש רע מאד.

ההחלטה הזו, בתקופה שבה היה חם בעסק ומעניין ומרגש וגם עמוס מאד, הייתה ברירת מחדל.

בחודשים הכי קרים בשנה, עם עסק תוסס והמון רעיונות שמתפתחים, כתיבה ברצף, מפגשים בכל קצוות הארץ והתרגשות טבעית, גיליתי שאסור לי להתחמם.

זו קצת קלישאה להשתמש במטאפורה שקשורה למזג האוויר, אבל אני הריונית באוגוסט ומזג האוויר הנוכחי מעסיק אותי לא פחות מכל הדברים האחרים שכתובים לי ביומן.

הסיפור הזה התחיל בינואר והתפתח לתוך החודשים הקרים של השנה החולפת. עוד שלושה חודשים כמעט, כשיהיה קצת יותר קריר ויבואו החגים וייגמרו – והשגרה תחזור, אצטרך להסתגל לשגרה שונה.

הסתגלות הייתה לגמרי המפתח לשנה האחרונה – שנה של הריון שני, אבל הפעם כעצמאית.

הרגע שבו הבנתי שכל התכנונים שלי הולכים ומשתבשים – היה רגע נמוך מאד.

אני קורסת לתוך הספה בסלון, עם דמעות בעיניים, עם טלפון על שקט כדי לא להתמודד. יודעת שאני באמת כבר לא יכולה.

לא יכולה לנסוע מרחקים כי הבחילות עוצרות בעדי, לא יכולה לעמוד בהתחייבויות לעצמי ולאחרים – לסיים את קורס הצילום הכל כך נפלא או להתחיל פרויקט ליווי חדש עם בחורה מדהימה.

סדנאות, קבוצת עבודה, לימודים שהתחלתי, לקוחות שמחכים לתוכן ואני – קורסת בשעה 12:00 בצהריים, עם בחילה נוראית והקאות שמגיעות כל הזמן, ללא הפסקה. מצב שהתחיל מהשלב שבו התינוקת שבועטת עכשיו בתוכי הייתה רק תא שמכפיל את עצמו דרך מספרי בטא.

ופתאום אני צריכה לוותר.

אחרי ששנים עבדתי על עצמי להפסיק לוותר ולחלום יותר – ואז להגשים.
אחרי שצבעתי את העשייה שלי, את הכתיבה לאחרים וגם לי, בצבעים שכל כך נעימים לי.
אחרי שפגשתי לקוחות נפלאות שכל פרויקט עם כל אחת מהן היה אתגר שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי.
הורדתי הילוך כי לא הייתה ברירה אחרת.

ומה עם הפרנסה? עקומת הגדילה הצביעה על אחוזון של כמעט אפס.
מה הקטע? זה לא קורה רק לי, אז למה אני מתקשה כל כך.

הרי הריוניות מתמודדות עם העניין הזה כל הזמן, אז למה לעצור? למה לא להילחם בגוף שלי?

ארבעה חודשים של תנומת דובון (פחות עשר קילו) בתוך העסק שלי, עם פרויקטים שהתקיימו רק כדי להתפרנס והרבה "מצטערת". ובאמת הצטערתי.

בחודש האחרון לתנומה, כשהבחילות וההקאות הפכו קצת יותר שוליות ופתאום הרגשתי טוב יותר, התחלתי ללקט תובנות חדשות מהתקופה הזו ולהחזיר את החיים למסלולם, רגע לפני שהם משתנים לכיוון הרבה יותר נעים וטוב – משפחה של ארבעה.

איך הבאתי את החמסין להמיס את השלג?

הרשיתי לעצמי להיות כנה

סיפרתי על מצבי באופן פתוח וגלוי, לא שיש פה מה להתבייש, אבל כשהסדר במטלות הרבות שלנו משתבש אנחנו נוטות ונוטים לחפות על כך בסיפורים – לא רק לאחרים, גם לעצמנו.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה לא סיפרתי לעצמי סיפור, הייתי עם הגוף שלי ועם מה שקורה בו ומה שהוא צריך שאעשה. שיתפתי את כל מי שצריך לדעת. גם מאחורי הגלימה של סופר-וומן מסתתר בן אדם, אפילו אם אנחנו מאמינים באגדות ובתסריטים הוליוודיים.

תיעדתי רעיונות במחברת מיוחדת

אני חוזרת אל התובנה המעולה של אליזבת' גילברט בספר "קסם גדול", כשהיא מתארת את הרעיון שמגיע אלינו בתור יישות. יישות שעוזבת אותנו אם אנחנו מוותרים לעצמנו ולה, אם אנחנו מתרצים, אם אנחנו לא עושים צעד או שניים כדי לחטוף את הרעיון הזה אל תוך היד ולאמץ אותו.

החלטתי שאסור לי בשום אופן לוותר על הרעיונות, גם אם הם יתממשו מאוחר יותר. לקחתי מחברת וכתבתי את כל הרעיונות שלי – בלי צנזורות, בלי תוכניות עסקיות ובלי רשימות של מטלות. מיד כשהרגשתי טוב יותר, פתחתי את המחברת שוב. התחלתי לעשות סדר וזה נתן לי כוח, המון כוח לחזור לשגרה.

למדתי

בשעות הריקות שבהן הייתי מרוסקת על הספה, הנחתי את האוזניות על האוזניים והקשבתי לאנשים אחרים שמעוררים בי השראה. למדתי לא רק על השראה, יצירתיות וכתיבה – נושאים שאני כל כך מחוברת אליהם גם בעסק, אלא על נושאים שאינם קשורים באופן ישיר. אלו הציתו רעיונות קצת אחרים, שאותם כאמור תיעדתי.

תכננתי את החודשים הקרובים

יותר מהבחילות האלו, מה שמפחיד אותי אלו החודשים אחרי הלידה. אלו שבאו אחרי הלידה של אמה הולידו את העסק שלי אבל היו קשים מאד מבחינה רגשית ומנטלית (כמו אצל רבות מאיתנו).

התמונות השמחות שהועלו אל הפייסבוק היו מסכה שמאחוריה הסתתרו רגשות אחרים, רגשות שלפעמים אני חושבת שגרמו לי לחכות כל כך הרבה זמן עד להריון השני, בגלל הפחד שזה יקרה שוב.

בזמנו התעודדתי באמצעות כתיבה בבלוג והלכתי ללמוד משהו שונה לגמרי, קונדיטוריה. צילמתי, כתבתי, בישלתי, אפיתי וחיבקתי המון את התינוקת שלי – וזה מה שהכניס את האור וסילק את החושך.

הפעם אני יודעת שאצטרך להיערך קצת אחרת, לחשוב טוב על השנה הבאה, לנהל את העסק כעסק ולא כרצף של ניסויים.

בשבועיים האחרונים התוכנית הושלמה. יכול להיות שהיא תתקיים במלואה ויכול להיות שאני משלה את עצמי כמעט לגמרי. לפחות יש לי תוכנית מסודרת שלוקחת בחשבון את הרגשות, והתחושות, והמצב שקרוי "חופשת לידה" – שהקשר בינו ובין חופשה הוא כמו הקשר ביני ובין טייץ' ספנדקס בורוד זוהר.

אני רוצה להמליץ על הקורס הקצר של מיטל צ'סנר, שמבוסס על כנס שערכה לפני שנה, כשהייתה בחודש שביעי ממש כמוני, ומדבר על תכנון שנתי והגדרת מטרות. גיליתי אותה ואת הקורס הזה רק השבוע והיא סידרה לי בראש את התכנון הזה יותר מכל אחד אחר.

יותר מהכל, למדתי שזה בסדר להיות פגיעה.

בסדנאות שלי בנות שואלות האם זה בסדר לכתוב גם על קושי כשהן כותבות תכנים אישיים משלהן, הקשורים לעסק. זו שאלה לגיטימית לגמרי בעיניי בעידן שבו תמונות האינסטוש והפייסוש שלנו (גם שלי, לגמרי) מספרות סיפור צבעוני וכמעט תמיד שמח וזה הרי לא בדיוק ככה. מציאות מדומה מאד.

אני חושבת שמותר. מותר להראות פגיעות, מותר לספר על קושי ובטח שמותר לספר על קושי שחלף ועל התובנות שנפלו תוך כדי.

זו הסיבה שאני לוחצת עכשיו על "פרסום" ומשתפת גם אתכן.