אני כותבת את הבלוג הזה כמעט חמש שנים ברציפות, עם הפסקות גדולות ולא עקביות שיביישו את המקצוע שלי – בו אני מלמדת אנשים לכתוב בקצב, כדי לספר על עצמם לאנשים שצריכים לשמוע. הסנדלר הולך יחף, יחלוף לו מטוס בשמיים עם סרט מהבהב. הסנדלרית תכתוב לכולם, אבל תשכח בדרך כלל לכתוב גם לעצמה. כך חזרתי אל הכתיבה, שהיא עוגן, בצעדים איטיים.

הכתיבה כעוגן

אני אוהבת עוגנים. כאלו שקל לאחוז בהם מבלי שיאכזבו. הם צריכים להיות חזקים, ברורים. בטוחים יותר בעצמם מאשר אני בעצמי. יש לי כמה כאלו – למשל זה שלצדי שהוא העוגן הכי גדול שלי. למשל היא הקטנה שלא יודעת עד כמה היא עוגן. למשל חברים ובני משפחה ואנשים שנכנסו אל חיי אפילו לרגע קל ואמרו משפט שחיזק, חידד, אולי הבהיר משהו שהיה חשוך. כי לפעמים זה קורה ככה, פשוט בשיחה אחת עם מישהו שאת לא ממש מכירה.

יש עוגנים, כמו אותו עוגן פשוט שעל שמו הם נקראים, זה שנתקע בבטן האדמה שמתחת למים והופך את הכל ליציב יותר, שלא באים והולכים או אומרים מה שבא להם. הם מחייבים אותך להתייצב מולם, לשפוך מולם את רגשותיך, הם מחייבים אותך להתחייב לעצמך.

זו הכתיבה בשבילי. היא הייתה כך מאז ומתמיד.

הרבה מאד זמן שאני רוצה לחזור אל הכתיבה.

לאחרונה, אני מתחייבת לעצמי לכתוב.

לפני כמה ימים העליתי לראשונה סרטון לעמוד הפייסבוק העסקי שלי. זה היה סרטון שהועלה בחששות רבים. לא קל לה לכותבת להראות את פניה. מי שמסתתרת כל החיים מאחורי מילים ומשפטים. מי שקל לה להודיע הודעות בכתב ולא להרים טלפון קל. מי שקשה לה לספר בבהירות, אבל קל לה יותר לכתוב משפט אחד. מהדהד. פתאום הראיתי את פניי והרגשתי טוב ושמעתי את קולי והוא היה בטוח והיססתי ופניתי לעוגן אחד ועוד אחד וכולם חיזקו ונתנו בטחון.

ואז, לראשונה הראיתי את פניי על מסך פופולרי. מדברת אל קהל לא ידוע של אנשים שהצהירו אהבה וירטואלית לתוכן שלי. סיפרתי איך נסעתי לתל אביב לכנס, שהיה רק תירוץ להתנתק מהכל ולחזור לבסיס. סיפרתי שרציתי לחזור לכתיבה. וזה קרה.

[kad_vimeo url="https://vimeo.com/162207719" width=847 ]

בתל אביב קרה לי משהו.

אחרי עוד מעט שנה בגליל, פתאום היא נראתה לי כמו חו"ל. הכי קלישאה שיש. קלישאת התיירת שמכירה כל פינה אבל מרגישה כל כך זרה. זה היה מכיוון שהתבגרתי, שבניתי לי עוגנים במקומות אחרים שעושים לי טוב.

הלכתי בתל אביב המון. מהים לבן יהודה, לדיזינגוף, לבוגרשוב וקינג ג'ורג', המקום שבו ישבתי חודשים על גבי שנים בדירה קטנה משלי וכתבתי לעצמי ספרים, סיפורים, פוסטים ראשונים של בלוג מתהווה. והיה לי טוב בכתיבה, והיה לי רע בתל אביב.

לקרוא לזה משבר כתיבה

מתוך משברי הכתיבה שלי למדתי לא מעט. הרי אני כותבת לעצמי ובכלל בערך מגיל 12. מנסחת לעצמי כל מחשבה וכל השראה דרך מילים.

מחברות שלמות, בלוגים, שירים, סיפורים, מאמרים, טורי דעה. אחר כך גם כתיבה לאחרים, כשבכל פעם אני מנסה ליצוק משהו ממני לאותו מאמר או דף תוכן שנשלח במייל. יודעת שברוב הסיכויים הוא ייעלם לתוך היקום הבלתי נגמר של האינטרנט ובכל זאת, אולי משהו ממני לא ייעלם איתו.

למדתי מכל אלו איך לפתור לעצמי את משברי הכתיבה, לאחרונה אני מסייעת גם לאחרים לפתור אותם. בתל אביב שיניתי אווירה ופתרתי. פתרתי אותו ברגע אחד של ישיבה בגן מאיר, לא רחוק מהבית שבו התאהבנו והוביל אותנו למסע שלנו, שנעצר עכשיו בגליל ובעוד שלושה חודשים ימשיך איתנו אל הגולן, תחנה סופית אולי. נשמתי אז עמוק ושאלתי את עצמי למה המילים חשובות כל כך בחיים שלי.

בכל המסעות האלו אני מחויבת למילים. הן יוצרות תהליכי ריפוי, הבנה, ניסוח מחדש. הן עוזרות להחליט, לחדד, לשמוח, להרים את האנרגיות, להרגיש יצירתית. הן מלוות רגעים משמעותיים ושמחות קטנות וגדולות של יום ועוד יום.

איתו, איתה, איתנו.

וכך חזרתי לכתיבה, אחרי שלושה ימים של שינוי אווירה, של המון זכרונות מעבר לא רחוק שנראה בעצם כל כך רחוק. של הבנה שעכשיו טוב יותר ואין סיבה להיתקע, והמילים התחילו לצאת החוצה. הנה הן כאן.

לפעמים כל מה שצריך זה לאזור אומץ ולהתנתק מהשגרה. שלושה ימים שבהם הייתי רחוקה מהעוגנים שמספקים לי חיבוק והגנה, פתרו את הכל. הסתכלתי על עצמי מהצד, הבנתי מה היה חסר לי בכתיבה.

שאלתי את עצמי – מהן התועלות שלי בכתיבה ואיך הן באות לידי ביטוי דרכה?

ניהלתי עם עצמי דיאלוג פורה.

חזרתי עמוסה ברעיונות ובמילים.

חזרתי הביתה.

לכתיבה, לצבעים, לטעמים, לדברים שמשמחים. והנה אני מחייכת מול המילים, וזה טוב.