כָּל הַיּוֹם טִיֵּל הָרוּחַ בֵּין הָרִים

בַּיְּעָרִים, בֵּין הַגַּנִּים, בָּעֲנָנִים

הוּא נָשַׁק לְכָל עָלֶה

גַּם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה

הוּא נָשַׁק לְכָל עָלֶה

גַּם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה

וּבָעֶרֶב בָּא לָנוּחַ

לפעמים כל מה שצריך זה להיות ספונטני. בקבוצה נפלאה שבה אני קוראת סיפורים נפלאים ודיונים שנרקמים על ידי כותבת מוכשרת במיוחד התעורר השבוע דיון חשוב על ספונטניות ואיפה היא תופסת אותנו. המעשה הזה, של פיקניק שישי נונשלנטי ביער בירייה, בנקודה קסומה שנקראת עין מרגנית, גרם לי להודות שלפעמים גם אני יודעת להיות ספונטנית.

ספונטניות תופסת אותי רק ברגעי משבר קטנים. תמיד יש לה תוצאות טובות.

כשאני מרגישה שהלחץ גובר ואני צריכה לצאת החוצה, לעזוב את המקלדת, להניח לרגע את הפרויקט הזה או האחר ולראות קצת ירוק. אוויר קר ונקי שתופס את קצות האצבעות ומאתגר אותן, שעושה חשק להחזיק ידיים חמות של זה שאוהבת. או לאחוז ביד הקטנה של זו ששואלת שאלות על צמחים ועל עצים ועל פרות ועל סוסים.

עצים ירוקים בכל הגוונים. חמישים גוונים של ירוק ואני מוכנה לאמץ כל אחד מהם, להתחייב בפניו שהוא הצבע האהוב עליי. אוושת רוח נפלאה שמצננת את הפנים וגורמת לך לחשוב. הופכת את העיניים לבהירות יותר, כאלו שיכולות לתפוס תמונה מושלמת. וקליק, כי המצלמה שם, כי היא השחרור שלי באותו הרגע.

לקחת שקית ולשים בה כמה תפוחים וקופסה עם ירקות חתוכים. לעצור לקנות שתי כוסות קפה מהבילות ושוקו חם בשביל הקטנה, ככה שיהיה לה משהו מתוק. ואז להמריא מעלה אל ההרים, לחלוף על פני מחסומי הבקר ונוף החרמון שנשקף מרחוק, כבר מושלג מאד.

לבלות כך סתם שעות צהריים שבהן אנחנו מתרוצצים בדרך כלל בין קניות לשישי וסידורים לשבת, בין הכנות לאירוח חברים או בני משפחה ובין תנור האפייה שמבטיח – תכף תהיה פה עוגה של שבת. לבטל את הכל, לשכוח מרשימת המטלות, פשוט לצאת אל ההרים ולהתאוורר. הרי בשביל זה עברנו לפה. בדיוק בשביל רגעים כאלו.

אנחנו רצים וצוחקים ומשחקים במחבואים ומתאהבים מחדש – היא והוא ואני. בלי טלפונים ובלי הפרעות, בלי שיחות של עבודה או וואסטאפ שלא מפסיק לצפצף. רק אנחנו וכמה פרות וסוסים שרועים באחו. ויש שקט כזה של שישי בצהריים ושל מקומות כאלו, שרק אוושת הרוח מנגנת בהם. וכשנהיה ממש קר ועוד מעט שקיעה נרקמת, אנחנו נכנסים לאוטו קפואים אך מרוצים וחוזרים הביתה.

וזו ספונטניות.