זה קרה לי די מזמן. במקום מפתיע. ההתאהבות הזו בעולם הוינטאג' והיד השנייה.

גרתי אז עם מי שיהפוך להיות בעלי בדירה ישנה בקצה של תל אביב בואכה גבעתיים, במקום שלא דמיינתי שאגור בו ועברתי אליו רק בגלל ששוק הדירות בתל אביב שבר אותנו כלכלית ונפשית. לאט לאט התאהבתי בעיר הבורגנית ביותר שאתם מכירים, אבל זה לקח המון זמן.

זה יהיה מצחיק לספר שמה שהכי אהבתי בגבעתיים היו זקנותיה המטופחות. נשים ממוצא ייקי ופולני שמטיילות בכל בוקר ברחוב ויצמן, הרחוב הראשי של גבעתיים, יושבות בבתי הקפה ברחוב שינקין שהיום הוא כבר ה-מקום של עוזבי תל אביב. הן היו לבושות טיפטופ, אלגנטיות, יפות, מאופרות כמו בובות חרסינה.

באחד הטיולים הראשונים שלי בעיר, כשאני עדיין מתגעגעת לתל אביב (שתכלס, הייתי בה בכל יום והיא הייתה במרחק של רחוב אחד מהבית שלי) הגעתי לויצו גבעתיים, או יותר נכון – לחנות הביגודית של גבעתיים. יצאתי משם כעבור מאה שקלים בלבד עם שלוש שקיות עמוסות בגדים שאף פעם לא תכננתי לקנות. הם ישבו המון זמן בארון עד שאזרתי אומץ ללבוש אותם. כשלבשתי אותם סופסוף, הרגשתי הכי יפה בעולם.

הקשר שלי עם נשות ויצו גבעתיים התחזק. על הקופה ישבה אז חיה המבוגרת, שכמעט ולא זזה יותר, אבל ניהלה ביד רמה את כל מה שקורה בחנות. אחרי כמה מפגשים איתה ועם חברותיה המתוקות, התנדבתי לעזור בקיפול וסידור פריטי החנות לקראת שיפוץ – תוך שאני חומדת לעצמי לא מעט פריטים מהממים.

אני אוהבת ללבוש שמלה של פעם, אני מתחברת לסגנון, לגזרות (בעיקר בתור אישה עגלגלה שלא מוכנה להתפשר על טייץ וטוניקה של "מתאים לי"), אני מתחברת לבדים ולעובדה שיש סיכוי טוב שרק לי יש שמלה כזאת.

אחרי הבגדים באו הרהיטים. למרות אהבתי למקומות כמו "איקאה" וחיבתי לסגנון הנקי של הרהיטים במקומות האלו, תמיד אהבתי לשלב ביניהם גם רהיטים שמדברים אליי בשפה של פעם ומקבלים, באמצעותי, טוויסט שהוא לגמרי שלי – שאין לאף אחד אחר. זה בדיוק כמו ללבוש שמלת וינטאג' צבעונית באמצע ים של ג'ינסים מהמשביר לצרכן. זה מרגש אותי עד לאין שיעור.

למה זה קורה לי? זה משהו שמגיע עמוק מתוך המשפחה שלי, סבא שלי שהיה נגר אמן ומשפץ רהיטים, אמא שלי שלמדה הערכת עתיקות וכל הבית שלה עמוס בפריטים שנבחרו בקפידה ואבא שלא מוכן לזרוק שום דבר. הייתה לזה כנראה השפעה מהותית. בכל אופן, הדירה שלנו בגבעתיים כללה פריטים חדשים, אבל גם לא מעט רהיטים יד שנייה – פינת אוכל ששיפצנו אז עם בד ריפוד מנחלת בנימין וצבע חום כהה, ספסל מרופד, שולחן טואלט ועוד – כל אלו היוו פרויקטים ראשונים של DIY  ושיפוץ.

בחופשת הלידה שלי, כשכבר היינו בזכרון יעקב, בדירונת קטנה עם תינוקת קטנה, הבנו שאנחנו הולכים לקראת תהליך של בנייה, הוספת חדרים לדירה שקיבלנו מההורים שלי כדי להפוך אותה לבית קטן משלנו. אז כבר הייתי גם עמוק בתוך אהבת ה-DIY והיה לי ברור שאנחנו הולכים לשלב בין הפריטים בבית גם לא מעט פריטים שנמצאו או נקנו כאן או שם או בכל מקום אחר.

הדירה שלנו היום מורכבת מפריטים כאלו ואין לי שום בושה בכך – לקנות הכל באלפי שקלים רק כי ככה כולם עושים – זה לא מדבר אליי בכלל.

הבית מעוטר בכורסאות שנאספו ממי שלא רצה אותן ושופצו, שידת מגרות שנלקחה מחברים, שידה שהפכה לארונית טלוויזיה אחרי שיפוץ לא קטן וגם הכסאות של עינב רייז מ"ילדותי השנייה" והשולחן כתיבה שקניתי אצלה, והמון המון פריטים שנאספו בשוק בחיפה ובחנויות יד שנייה אחרות.

בתמונה: כסאות האוכל האהובים, מתוך פוסט שכולו הבית שלנו

אני לא קונה הכל. בוחרת בקפידה. עוצרת את האספנות לפני שהיא מפסיקה לרגש אותי. אני מחפשת פריטים לפי פונקציות. היום, כשאני מחפשת טקסטיל לסלון – אלו כריות ומפיות רקומות, כשחיפשתי כסאות לפינת האוכל וראיתי את הכסאות שקניתי אצל עינב, חטפתי אותם בגלל שלסבא וסבתא היו בדיוק כאלו, מחר אחפש כלי הגשה סקנדינביים, שמרגשים אותי עכשיו יותר מכל פריט אחר. בקיצור, יש לי תקופות ואין לי אספנות, רק התאהבות.

אני מתאהבת גם בחנויות. אני דואגת לכתוב, לצלם ולבקר בהן כמה שאני יכולה, גם אם אני לא תמיד קונה משהו, כי אין דבר שמדבר אליי באותו הרגע, שגורם לי להתאהב. מבטיחה ביקור חוזר ומגיעה כי אז תהיה הצלחה ואמצא משהו חדש ומרגש. זו הרפתקה שיש בה קסם ותחושה של אינדיבידואליות – אני מוצאת משהו שהוא (אני מקווה) הכי שלי והופכת אותו לעוד יותר שלי ואולי זהו סוד האהבה לשנייה.

כששמעתי על יריד חנויות היד השנייה שהתקיים בסוף השבוע האחרון בכפר מסריק, המקום בו נמצאת החנות המתוקה "ילדותי השנייה" היה לי ברור שאני גונבת את בעלי, את הילדה ואת האוטו ואנחנו נוסעים – מיד לאחר הסידורים של שישי וכל שאר הדברים שמרכיבים את השגרה של היום הזה.

היריד הזה היה תענוג גדול. זו הייתה הזדמנות להכיר מקרוב חברות וידידות לפייסבוק, שהפריטים שלהן מדברים בזכותן. פעם זה לייק ופה זה תגובה מלאת חששות – כי הרי אנחנו לא באמת מכירות, ופעם זה פרגון כזה או פרגון אחר. כולן היו שם וזה ריגש אותי מאד. ריגש אותי לראות עד כמה יש עוד אנשים כמוני – שמחפשים את הייחוד, את ההיסטוריה, את ההזדמנויות ליצור משהו חדש ממשהו ישן.

אהבתי את הצבעים, הצחוקים, המוזיקה, הילדים שהתרוצצו (ואמה כבר חובבת וינטאג' לא קטנה, שהתיישבה ישר בדוכן הצעצועים של אחת מחנויות היד שנייה לילדים ולא הסכימה ללכת!) ובעיקר אהבתי את הוינטאג'.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לשתיים: עינב רייז המקסימה שחלק בלתי מעורער מעיצוב הבית שלי כיום טמון בדברים הקטנים והגדולים שמצאתי אצלה ועליזה יתום שיזמו את היריד המקסים הזה ואולי גם לכל החברות הוירטואליות שלי שעוסקות במלאכה. מאחלת לכן עוד ירידים כאלו ובעיקר – מאחלת את זה לי ולכל אוהבי ואוהבות היד השנייה. הבה נתאחדה.

בתמונה: הצעצועים של רחל אברהמוב.