כבר סיפרתי כאן לפני כמה חודשים על הגילוי החדש של מכונת התפירה של סבתא שלי. לא בדיוק גילוי חדש אלא זיכרון פתאומי שהיא קיימת ואולי, רק אולי, היא גם עובדת.

לפני כמה חודשים, בשבת שגרתית של סידור חדרים, נזכרתי שהיא מתחבאת לי מאחורי דלת חדר השינה. עייפה וישנה, עם חוברות התפירה הישנות של סבתא שלי משנות החמישים והשישים. במשך המון זמן אמרו כולם שהיא כנראה לא עובדת ושמחיר התיקון שלה יהיה גבוה ואולי כדאי פשוט לקנות מכונת תפירה חדשה.

אם יש אדם שאני מאמינה שיכול לתקן כל דבר, טוב – כמעט כל דבר, זה הגבר היקר שלי. חובב טכנולוגיה ואלקטרוניקה ולפרק כל מיני דברים לגורמים קטנים. ככה זה כשכל היום אתה מוקף במחשבים ובתכולתם המתכתית ובשעות הפנאי שלך אתה מתחבר לחומר ואוהב ליצור. באותה שבת, המקגיוור הפרטי שלי פתח את מכונת התפירה וגילה לי עולם – עולם של תפירה.

מאז אני בונה לי לאט לאט את פינת התפירה שלי, בקצה שלי של חדר השינה.

את הארונית הקטנה והמתוקה הזו (או שמא מדובר במדפית?) קניתי לפני שנתיים בערך אצל עינב רייז ב"ילדותי השנייה" שבכפר מסריק. היא הייתה תלויה לא מעט זמן במטבח שלי והצגתי עליה בעיקר את אוסף קשקושי האפייה שלי – מתמציות הוניל הריחניות ועד לסוכריות הצבעוניות.

בחודשים האחרונים אנחנו גם בונים בעצמנו מטבח חדש (כבר אמרתי שמדובר במקגייוור) ולכן הארונית התחבאה לה וחיפשה תפקיד חדש. התפקיד הזה נמצא ברגע שהחלטתי לשדרג את פינת התפירה שלי וברגע שהתחיל להצטבר לי יותר מדי ציוד. להלן: פרויקט שיפוץ ארונית תפירה.

הארונית במראה הטבעי והחשוף. הכי מקסימה בעולם ותכף קצת יותר. עכשיו לעבודה.

החומרים שבהם השתמשתי:

צבע פוליאור על בסיס מים של טמבור, בצבע לבן מט.

מברשת צבע

דבק Mod Podge

שאריות טפט של מטפטים (שאם עוד לא ביקרתם באתר שלהם, ממש מומלץ בחום!)

סכין יפני

מספריים

מכחול

פירקתי את המגרה הקטנה ואת הידית לקראת צביעה.

צבעתי את הארונית בצבע לבן, שתי שכבות הספיקו בהחלט.

מדדתי וחתכתי את הטפט הנבחר על פי גודל תאי הארונית ולפי גובה ורוחב המגרה הקטנה.

הדבקתי את הטפט אל הארונית באמצעות הדבק, מרחתי את הדבק גם על צידו התחתון של הטפט וגם על שטח הארונית ולאחר מכן עברתי שוב עם מכחול טבול בדבק על הצד העליון של הטפט.

התוצאה הסופית נתלתה על הקיר בטקס חגיגי – מכונת התפירה זכתה להצצה הראשונה.

שבת של יצירה ותפירה!