מערכת היחסים שלי עם הכתיבה האישית, האינטואיטיבית לחלוטין, היא מערכת יחסים משתנה. כמו גל, הכתיבה מגיעה בבום אל החוף שלי בתקופות מסוימות ובתקופות אחרות היא בעמדת שפל. אני מאמינה שזה טבעי ואני סולחת לעצמי. 

יש תקופות שבהן אני פחות שם. ככה זה מהרגע שבו התחלתי לכתוב לעצמי, כבר בגיל 12. היו תקופות שבהן לא הפסקתי לכתוב, מילאתי מחברת אחר מחברת בתיאורי רגשות והתאהבויות, בכאבי התבגרות ודילמות ילדות. יש תקופות שבהן השגרה שבחוץ גרמה לי להתנתק מהשגרה הפנימית החשובה הזו וכתבתי פחות. 

המציאות של להיות אמא, להיות בעלת עסק, להיות בת ואחות וחברה ומישהי עם התחייבויות לאנשים אחרים שצריכים שאכתוב להם, הכתיבה בעצמה שינוי – והיו הרבה יותר תקופות שבהן השפל ליווה אותי והגל הגדול של המילים חיכה להזדמנות הנכונה.

התגעגעתי לשגרה הזו. ולכן, בשנה האחרונה לקחתי על עצמי משימה למצוא את הדרכים המתאימות לי להחזיר את הרגלי הכתיבה שלי למה שהם היו פעם, לפני שהיו לי שתי ילדות ועסק. 

אני צריכה להבדיל כאן בין כתיבה אישית, פרטית, להשראה או להצפה – ובין הכתיבה שמיועדת לקידום העסק שלי. את הכתיבה הנעשית לצרכי שיווק העסק שלי אני משבצת בקלות במשבצות ביומן. יש שם אינטרס מובהק. אני צריכה לכתוב כדי לספר על מה שאני עושה לקהל שלי ואם לא אעשה את זה, לא תהיה שום התפתחות מקצועית, אני לא אצליח להביא את הלחם הביתה. 

זה נשמע קר ומנוכר, אבל שעות הכתיבה שלי – גם בתוך שגרת העסק, הן הנאה גדולה. 

גם כשמדובר בכתיבה שיווקית אני נהנית לספר, לחשוב מחוץ לקופסה, לכתוב לפעמים בצורה הכי אינטואיטיבית וזורמת, רק אחר כך לעשות סדר בדברים, לראות שיש בהם היגיון לקהל שלי. אני לא הולכת לפי החוקים אלא ממציאה אותם לעצמי וזה עושה לי טוב. 

אבל מה עם כתיבה לנפש? פשוט כדי להוציא? לבטא? להתלבט? לשים את המחשבות על הדף? קשה למצוא לכך זמן או מסגרת ולפעמים לדעת בעצם מאיפה להתחיל. 

בחצי השנה האחרונה תירגלתי שגרה של כתיבה אינטואיטיבית כדי למצוא לעצמי מסגרת למחשבות, לענות לעצמי על שאלות והתלבטויות שהציפו, לכתוב איך אני מרגישה כדי ששום דבר לא יישאר בבטן. זה היה תהליך טיפולי לגמרי אבל הוא נתן לי השראה להגשים השנה שני חלומות גדולים באמת. 

לפני שאשתף בכמה תובנות מחצי השנה האחרונה, מזמינה אותך להוריד כאן קובץ עם כמה שאלות שיעזרו לך לצאת לדרך ולכתוב בעצמך באופן קבוע – ואשמח לשמוע איך את מתקדמת 🙂

כמה דברים שלמדתי מחצי שנה של כתיבה אינטואיטיבית כהרגל קבוע:

הכתיבה הופכת לשגרה כשמגדירים תדירות שאפתנית אך גם סלחנית

ידעתי שכדי להחזיר את הכתיבה לחיים שלי כהרגל קבוע אני חייבת להקפיד על תדירות גבוהה של מפגשים עם עצמי ועם המחברת. בחרתי להיות שאפתנית אבל להבין שיהיו זמנים שבהם אצטרך להיות סלחנית, בגבול המאפשר לי להתמיד. 

קבעתי לעצמי מסגרת שבה מדי יום, כשהבנות יוצאות מהבית לגן ולבית הספר, אני מתיישבת עם הקפה שלי וכותבת במשך 20 דקות. הבנתי שלא בכל שבוע אוכל להתמיד במסגרת יומיומית, ולכן קבעתי לעצמי רף מינימום של 3 פעמים בשבוע. הצלחתי לעמוד בזה ברוב המקרים, למעט בשבוע שבו סבתא שלי נפטרה. 

שיניתי מדי כמה ימים את המקום בו אני יושבת לכתוב – וזה היה משמעותי

יש לי בבית פינות קבועות שבהן אני עובדת וכותבת. שולחן האוכל בפינה הקטנה היוצאת אל הגינה הוא המקום האהוב עליי. בשעות הבוקר המוקדמות הוא שטוף שמש נעימה ואני אוהבת לראות את הגינה שלי מהחלון. הפינה הזו מושלמת לכתיבה בבוקר, אבל הרגשתי צורך מדי פעם לרענן ולשנות אווירה. 

מדי כמה ימים מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו. ליד שולחן העבודה שלי, בפינת האוכל המדוברת, על הדלפק במטבח ולפעמים גם במיטה. שמתי לב שהשינוי הזה עושה לי טוב ושאני זקוקה לו אחרי כמה ימים באותו המקום. בכל פעם שעברתי לתחנת כתיבה אחרת, הרגשתי את האנרגיה משתנה והכתיבה זרמה מחדש. 

כתבתי רק במחברת עם עט – וכך הכתיבה הפכה הרבה יותר אינטואיטיבית

למרות שאפשר לתרגל כתיבה אינטואיטיבית עם מקלדת ומסך וקובץ פתוח, רציתי להרגיש את הכתיבה בין הידיים. בחרתי לכתוב באופן קבוע במחברת שלי, כשאני נותנת לעט להוביל אותי בלי תכנון. 

הפעולה הידנית הזו מונעת בעיניי את ההיסוסים כשמגיעים בהתחלה, כשלא ברור מה לכתוב או מאיפה להתחיל. לאט לאט מצאתי את עצמי נשאבת לתהליך ונכנעת לחלוטין ליד, ללב ולראש שלי שהיו אלו שהכתיבו מה ייכתב במחברת. 

היו מקרים שבהם העט כתב פשוט "אין לי מה לכתוב הבוקר, אני ריקה" 20 פעם וזה היה בסדר, כמעט בלתי נשלט עד שהמשפט התחלף. הייתה פעם אחת שנלחמתי בחרדת הנהיגה שפתאום קפצה עליי, בבוקר שבו הייתי צריכה להיערך לנסיעה ארוכה במיוחד וכתבתי ברצף מנטרה שלא הייתה בשליטתי. אני נהנית מחוסר השליטה וזה קורה כשאני כותבת במחברת. 

התרגול הקבוע השפיע על כל מכלול הפעולות היצירתיות שאני עושה ביומיום

משהו בשגרת הכתיבה הזו, שאני ממשיכה בה גם עכשיו כחלק בלתי נפרד מהרגלי הבוקר שלי, גרם לחצי השנה האחרונה שלי להיות הרבה יותר פתוחה להגשמת שאיפות וחלומות. הדלת נפתחה ובלי לשים לב כמעט יצאתי החוצה עם מיזם גדול שיצא לאור בחורף הקרוב – בית הספר האינטרנטי שלי לכתיבה ולפיתוח יצירתי. 

אני מאמינה היום שאם לא הייתי כותבת לעצמי מדי יום את כל מה שצף לי בראש, כולל את רגעי חוסר הביטחון בדרך שלי או את תחושת המיאוס מדברים מסוימים שמתקיימים בחיי, לא הייתי מחליטה להיפרד מהם ולפתוח דלת לעשייה חדשה, להתמקדות במשהו שהוא באמת חלום מבוסס ונוכח. 

בחצי השנה האחרונה אני יוצרת יותר. אני כותבת באופן קבוע, משווקת את העסק שלי דרך המילים, מפתחת אותו כפי שאני רוצה לפתח אותו – עם אמונה גדולה יותר בעצמי וביכולות שלי. אני קוראת יותר, לומדת יותר – ובנחישות להתמיד (משהו שלא היה קורה בעבר בגלל יצר דחיינות טבעי) ומתפתחת בכיוונים רבים. 

זו הסיבה העיקרית שבחרתי להקדיש את המאמר הזה לתהליך שעברתי ועזר לי כל כך להחזיר עטרה ליושנה ולכתוב יותר. על הכל. 

אני ממליצה בחום לנסות, גם אם אין לך היסטוריה ארוכה של חיבור לכתיבה, לנסות למצוא בה את ההזדמנות לבטא את כל מה שקורה בתוכך. זו נשמעת קלישאה גמורה, אבל מהר מאד תגלי עד כמה המפגש הזה בין מה שקורה בפנים ובין העט והדף עוזר להתנהלות היומיומית ולהתפתחות האישית שלך. 

אם את לא יודעת איך להתחיל, הכנתי לך דף מיוחד עם כמה שאלות מנחות ממני. תוכלי להוריד אותו כאן.