תפריט
אני זוכרת את שעות ארוכות בדירה שלי בתל אביב, מעל קינג ג'ורג' ומעל המספרה השוקקת חיים בכל שעות היום. ישבתי עם הוילונות מוגפים מול המחשב השולחני הכבד שקניתי במשכורת הראשונה שלי. כל מה שרציתי זה לכתוב.
זו הייתה תקופה שבה ניסיתי לכתוב בעיתון ואפילו כתבתי טור באחד המקומונים הגדולים. טור תמים על ילדה שמגלה את העיר.
טיילתי בין חנויות בדיזינגוף שהיום כבר לא קיימות אבל אז היה להן סיפור, מחנות הנעליים שקיימת כבר שבעים שנה ועד לבית הקפה האגדי. כתבתי עליהם בעין של ילדה שמגיעה לעיר שחלמה לכתוב בה.
בשאר הזמן עבדתי בטלמרקטינג של החברה להגנת הטבע והרווחתי 2400 שקלים בחודש. כן, זה הספיק אז לשכר דירה ועוד קצת.
אחר כך עבדתי בבית דפוס בפלורנטין שעבדו בו אנשים כמו בסדרה ההיא אבל הרבה יותר משוגעים. חמש שנים עבדתי שם וכתבתי לעצמי והם הפכו למשפחה חמה והיו אומרים לי שזה לא המקום בשבילי ושאני צריכה לכתוב.
באמת כתבתי. אחרי ימי העבודה הארוכים ובסופי השבוע, סגרתי את עצמי בדירה הקטנה. רציתי למצוא את הסיפור שיהפוך אותי לסופרת מצליחה, שיוציא אותי לאור באופן סופי.
כתבתי המון ומחקתי וכתבתי ושוב מחקתי. שם, בתל אביב של תחילת שנות האלפיים, הרבה לפני שהרגשתי בה זקנה ועזבתי, חלמתי את החלום הזה.
יכולתי לראות הכל. חדר מעושן מלא באנשים יפים שבאים לחגוג את צאת ספרי החדש, אותי מתארגנת עבורם בדירה חדשה, יפה עם נוף לים, והיה שם גם בן זוג שמאוהב בי עד הגג אבל את זה הגשמתי בסוף. הייתי יפה יותר, רזה יותר, מסודרת יותר, היה לי יותר כסף, אבל זה לא שינה לי בכלל.
דמיינתי אורח חיים של סופרת מצליחה לא לפי חשבון הבנק שלה, לא לפי מכירות ומצעדי רבי מכר, רציתי להגיע לאנשים. דמיינתי איך מישהי כותבת לי מכתב ומספרת לי עד כמה אהבה את הספר שלי ואיך המכתב שלה מוביל לשרשרת מכתבים של אלפי קוראים מכל רחבי העולם שמספרים לי שהם אוהבים את המילים שלי. זה כל מה שרציתי.
מהימים החשוכים האלו בקינג ג'ורג', שבהסתכלות אחורה היו ימי בדידות נוראיים, עם חוסר נוראי ומצבים כלכליים לא פשוטים, נולד ספר שקראו לו "החלומות של מירנדה".
הוא קיבל דחייה מהוצאת הספרים שבחרתי לשלוח אליה את כתב היד שלי אבל במכתב נאמר לי ש"יש בספר הזה פוטנציאל. ניכר שיש לך כישרון כתיבה, אנחנו ממליצים לך להמשיך ולכתוב ולנסות שוב בעוד כמה שנים". משהו בסגנון הזה.
אחרי כמה שנים, כשכבר עבדתי בעיתון והתפרנסתי מכתיבה ועריכה, חלום הספר פינה את מקומו לחיים עצמם, להישרדות הזו בתל אביב שגרמה לי קצת לאבד את החלום ההוא.
נכנסתי לעולם העיתונות והאינטרנט וזנחתי את החוויה הפשוטה של לכתוב – ואולי גם את ההנאה שהייתה ברגעים האלו שבהם הייתי בתוך הספר, עמוק בעלילה ובדמויות, הייתי צופה מהצד עליה והיא התרחשה מעצמה.
היום, כמעט בגיל 40, אני חוזרת לשם באופן מוצהר. צעקתי לעולם שאני כותבת את הספר הזה שוב, עם עלילה אחרת ודמויות אחרות, אבל הפעם אני לא מוותרת.
הזכרון הזה מאז קפץ לי לראש באופן אינטואטיבי כשחשבתי אתמול על מה שקורה אצלי בחיבור הזה בין מה שאני כותבת למציאות הכלכלית שלי.
אני משווקת סדנה אבל בסוף כותבת את הלב שלי. מעדיפה לספר על התהליך שלי עם כתיבה, לשתף באהבה גדולה עם אחרות את מה שקורה לי ואת מה שלמדתי בדרך כי בפנים תמיד חוזרת אליי הילדה ההיא מקינג ג'ורג' ואומרת לי שבסוף לכל אחת יש את הסיפור ההוא. וכל אחת יכולה לכתוב. אני מאמינה בזה.
אז אני כותבת וככה משווקת. אולי בסוף, הן גם ירצו לדעת עוד, ככה בטבעיות. ככה אני מאמינה ששיווק צריך להיעשות, דרך הכלים שמרגישים לנו טוב ונותנים שקט בפנים. הוא צריך להתקיים דרך השיטות והכלים שמאפשרים לנו להתמיד בו, להבין אותו ומה בתוכו עובד עבורנו, להיות שלמים איתו. ככה זה נעים לי.
ובכל זאת, תמיד לפני הלחיצה על ה"פרסם" יש איזה כווץ' בלב. מה פתאום שהמילים שלי ימכרו את מה שיש לי להציע. בזמן האחרון, מתוך ההבנה שאני רוצה לגדול, לכתוב ולגדול, אני שואלת את עצמי המון שאלות על מערכת היחסים הסבוכה הזו בין המילים שיוצאות החוצה ובין הכסף שצריך להיכנס.
אני מנסה להבין למה קשה לנו, וכשאני אומרת לנו אני מתכוונת לנשים שאני פוגשת בסדנאות שלי ובשיחות אישיות, לכתוב ולהבין שאפשר גם להגדיל מטרה כלכלית בכך. זה פוגש אותנו כעצמאיות בתוך השיווק שלנו.
אנחנו כותבות על עצמנו אבל קשה לנו לחבר את זה למטרה הסופית, למקום הזה של לבקש מאדם שאולי לא מכיר אותנו, או במקרה הטוב מכיר אותנו דרך המילים שלנו ודרך הרשתות החברתיות המטלטלות שבהן אנחנו מפרסמות אותן, לעשות צעד ולקנות מאיתנו משהו.
לעצמי, כבר בניתי מערכת קטנה של בקרת איכות. אני מנסה לשאול את עצמי את השאלות הבאות:
בראש ובראשונה אני מאמינה בכנות. אני לא מאמינה בלצייר תמונה מושלמת אם היא לא קיימת על אמת, אני לא מאמינה בלתאר משהו שלא באמת קרה או לא קיים, אני לא מאמינה בלכתוב לשם הלייקים והקליקים. אני בטח לא מאמינה שאפשר לקרוא אחרות ולהעתיק את מה שהן כותבות.
אני מאמינה שאנחנו קודם כל עושות מסע עם הכתיבה וכשהיא באמת נוכחת שם ככלי בחיים שלנו, אז מתרחשים הדברים הטובים שנלווים לפרסום המילים שלנו. אני שואלת את עצמי תמיד אם יש כנות במילים שלי, אם אני אותנטית ונאמנה לעצמי, אם אני נאמנה לסיפור שלי.
המילה הזו "ערכים" (וגם המילה "ערך" על הדרך) עברה דרך ארוכה בתוך נבכי עולם הייעוץ העסקי והמיתוג. ערכי המותג, ערכי העסק, ערכי המוצר.
אני שואלת את עצמי על הערכים שלי – האישיים, האינטימיים, אלו שמניעים אותי בחיי, אלו שבעיניי הם חלק מהעשייה שלי ואי אפשר להפריד בין החיים למה שקורה בחוץ.
אני שואלת את עצמי האם בטקסט שלי באים לידי ביטוי ערכים כמו אמת וכנות, כמו נתינה אמיתית, כמו שיתוף אותנטי של הסיפורים או התובנות שלי.
האם בטקסט שלי אני עוזרת למישהי אחרת לכתוב? האם משהו בסיפור שלי יעזור לה לקבל ביטחון להתחיל לספר את הסיפור שלה? האם אני נותנת לה טיפונת, ממש קמצוץ של השראה?
אני לא אוהבת מניפולציות. אני לא אוהבת שפותחים את תיבת הפנדורה ומוציאים ממנה את הקישקעס המדממים כדי למכור המון קורסים, סדנאות או תהליכי ליווי.
אני לא אוהבת שדורכים למישהו על מה שכואב, מקווצ'צ'ים ואז מציעים לו פתרון.
כן, אני יודעת שכך כותבים לעיתים קרובות ב"שיווקית קלאסית", אבל אני מאמינה שהיום אנחנו מחפשים את השלב הבא – להעצים, ללמד, לספר ולהוביל בן אדם למסע משלו עם המילים שלנו, לתת לו השראה.
אני רוצה שהטקסט שלי יהיה רלוונטי למה שאני מציעה לאותו אדם, שהפתרון שלי יהיה קשור לסיפור, שהוא ישקף משהו מתוך מה שיש לי להציע אחר כך וכבר יפיל אסימונים, בו ברגע, בלי להתחשבן עם אותו קורא האם הוא קונה או לא קונה.
אני מאמינה שמי שיקרא אותי ויתחבר אליי יגיע בסוף. אני לא צריכה לחפש סיפורים שאינם קשורים, דוגמאות כאובות או לקשור בין שני תחומים בחיי שאינם רלוונטיים לעשייה שלי, כדי למכור.
אני לא באמת יודעת למה חזרתי הבוקר לאותה ילדה בת 20 שרוצה לכתוב ולא חושבת על רווח, אני חושבת שאני עדיין מלמדת אותה שיעורים על החיים. מנסה לעזור לה ולי למצוא את האיזון בין לכתוב מהלב ובין להוציא לאור את העשייה שלי, את מה שאני רוצה לעשות בחיי.
אני חושבת שהייתי צריכה לחזור ולהגיד לה שהיא לא צריכה להתבייש להצהיר שהיא רוצה להתפרנס מהחלום שלה, בין אם הוא ספר שיצא מתישהו לאור או סדנה חדשה שהיא מתרגשת לקראתה ורוצה שיירשמו אליה. היא יכולה להתפרנס ממה שהיא אוהבת, וזה לגמרי בסדר כל עוד היא שומרת על עצמה בתוך הדרך לשם.
אם גם את שואלת את עצמך שאלות על החיבור בין הסיפור שלך ובין הכסף, והאם זה מותר והאם זה בסדר, אני מקווה שהשאלות שאני שואלת את עצמי יעזרו גם לך.
וכן, יש לי סדנה ביולי על כתיבה אישית בתוך העסק, היא נולדה בין היתר מתוך הסיפורים האלו על כתיבה – ואני מזמינה אותך לתפוס בה מקום.
כל הזכויות שמורות (C) נועה סטרלינג – מאמנת תהליכים יצירתיים/כתיבה ככלי לריפוי, חקירה והתפתחות.
טלפון: 054-6107313
