חופשת הכתיבה שגרמה לי לפגוש את הפחד

איך לזהות את הקול המשתק ולהמשיך לכתוב בכל זאת

אני יושבת במרפסת החדר שהזמנתי במלון קטן ביישוב לא גדול בגליל. השארתי את הבנות עם סיימון ונסעתי לכאן באמצע החורף, רגע לפני הסגר השלישי. מטרת ההגעה שלי לכאן היא עוד חופשת כתיבה בה אני אמורה להתקדם עם כתיבת הספר שלי. אחרי שנה ארוכה של קורונה בה הייתי אמא במשרה מלאה, בחרתי במקום שיש בו את כל התנאים כדי להתנתק ולהמשיך לכתוב. 

למרות הכוונה, אני קפואה במקום. מתמתחת בתוך הכסא, לוגמת מהתה שהכנתי לעצמי ומרגישה שכל מה שאני רוצה הוא להביט על ההרים הרחוקים, השמיים האפרפרים והכנרת שמביטה אליי ממזרח. נקודת מבט חדשה על הכנרת האהובה שלי, אני בדרך כלל רגילה להביט אליה מהגולן. 

מזג האוויר החורפי, השקט והחדר הנעים הזה מאפשרים לי לכתוב, אבל אני לא מצליחה, אני משותקת. בכל פעם שאני חוזרת אל שולחן המתכת שניצב בצד החדר ומתבוננת במסמך הוורד המוכן עבורי אני מוצאת מיד משהו אחר לעשות. אני לא בורחת אל הרשתות החברתיות או אתרי האינטרנט. דאגתי מראש לא להתחבר לאינטרנט במקום הזה וגם ככה התשתית התרופפה עם הרוח והגשם. יש לי את המרחב הגדול ביותר, נטול ההפרעות, פשוט לכתוב. 

אני משותקת. לא מצליחה לכתוב אפילו מילה אחת. 

"את מאמנת תהליכי כתיבה ויצירה. את מלווה נשים שכותבות. יש לך מלא כלים לתת להן, אבל את לא מסוגלת לעזור לעצמך", הקול הזה שאני מכירה כל כך טוב אומר לי. הדמעות מתחילות למלא את העיניים. 

"את יושבת מול הספר הראשון שכתבת מזה 20 שנה, אחרי אינספור טיוטות שהתחלת ותירוצים שסיפרת לעצמך וקולות שהשמעת ושאת כולם את מכירה ואת לא מסוגלת לכתוב. את ההסברים למה הם באים את יודעת, את בעצמך עוזרת לאחרות להתגבר עליהם", אני אומרת לעצמי, "והנה את – את! – לא מצליחה להתגבר ולכתוב". 

על מה להתגבר? 

על השיתוק. על הפחד.

על השיתוק

אני מתחילה מקובץ נקי ומותירה מאחוריי את הפרקים שכבר כתבתי, מסמנת לעצמי שאני צריכה לחזור אליהם כדי להתחבר מחדש, אבל לא עושה זאת. אני רוצה להרגיש התקדמות. מנגנון השיפוט שלי את עצמי פועל שעות נוספות. "לא כתבת כל כך הרבה זמן, איך את יכולה לקרוא לעצמך כותבת, את לא מצליחה לכתוב אפילו מילה אחת". 

הקובץ הפתוח נח לו מול העיניים שלי. אני כותבת משפט שנראה לי טיפשי ולא הגיוני. הקול הזה בראש שלי שואל אותי עד כמה אני יכולה להיות גרועה וטוען שאף אחד לא יקרא את זה. "זה מביך, משפט חסר הגיון, לא קשור לסיפור בכלל, את מתפזרת". 

אני מוחקת את המשפט הלא הגיוני וקמה שוב מהמקום. אני נשכבת על המיטה עם הטלפון הנייד שלי. נעלתי את כל האפליקציות שעלולות להפריע לי ובכל זאת מצליחה למצוא דרך למלא את השעה הבאה בתוכן שלא קשור ולא במעט לספר שאני כותבת. 

הבוקר עובר. אני חוזרת אל הקובץ. הוא ריק ולבן. אני משותקת לגמרי. איכשהו משרבטת פסקה ומיד מוחקת. "הדמות שלך לא עושה דברים כאלו היא לא אומרת דברים כאלו היא לא נראית ככה או נשמעת ככה". מוחקת. 

כך, מתקדמות להן השעות. אני באה והולכת עד שאני מוותרת לגמרי. מנצלת טלפון מאחותי ששואלת מה נשמע ומספרת שהיא מסתובבת בסביבה, אולי נטייל קצת בהרים, נקנה קפה, נשב לדבר. 

אני אומרת לה מיד שכן וההתלהבות סוחפת אותי. זו אנרגיה שעד כה לא הייתה בחדר. השיתוק מתחלף באווירת חיים מלאים, אני שמחה שיש משהו שגורם לי לקום מהכסא ומנתק אותי מכאן. אני משכנעת את עצמי, זה בדיוק מה שאת צריכה, לפתוח, להתעורר, שיחה עם אחותך הנפלאה שתמיד גורמת לך לחשוב על הדברים. 

אני נזכרת לרגע במשפט הכל כך יפה שלמדתי פעם מאחת המורות הגדולות שלי, Create before you consume". ליצור מבפנים לפני שאת שואבת השראה או מכניסה משהו/מישהו מבחוץ. שומעת, מבינה אבל קופאת, מתעלמת, יוצאת לפגוש את אחותי. 

וכך, חולפות השעות והיום הראשון של חופשת הכתיבה שלי מסתיים ולא כתבתי מילה. 

על הפחד

כשחזרתי מהפגישה עם אחותי השעה הייתה שבע בערב. אכלתי ארוחת ערב מהקופסאות שהבאתי איתי מהבית, ישבתי במרפסת ונשמתי את השמיים שהתפארו מולי ביצירה מושלמת, השקיעה הכי יפה שראיתי בחורף ההוא. הרגשתי שאני צריכה לקחת כמה נשימות אחרי שיחה מורכבת עם אחותי שבה דיברנו מהלב ומהנפש אבל לא על שום דבר שקשור לספר שלי. 

מטען כזה שנכנס פנימה וגורם לי לחשוב, משימות שיצרתי לעצמי כדי לטפל במשהו, משהו של הנפש, כן? חשוב נורא. פתאום אני מוצאת את עצמי מפשפשת במייל דרך הטלפון ומחפשת קורס שרכשתי פעם. אולי אפנק את עצמי בכמה שעות של למידה כדי לקבל כמה תשובות? ללמוד זה טוב, גם את זה לא עשיתי במהלך הסגרים. 

הלילה בא ואני אומרת לעצמי שאני חייבת לכתוב. נותר לי עוד יום אחד בלבד לפני שאני חוזרת הביתה. אני מרגישה את הלחץ לכתוב אבל לא מסוגלת. "תשבי, תנשמי, תכתבי משהו". 

אני יושבת ומתחילה להקליד, מילים יוצאות ממני אבל אף אחת מהן לא מחוברת לספר שלי. אני קוראת את מה שכתבתי ומגלה שכתבתי פוסט לפייסבוק, אבל שום דבר שקשור לספר הזה. 

אני יושבת ומתמלאת בפחדים. אולי הספר הזה פשוט לא מתאים לי? אולי הוא גרוע מלכתחילה ולכן אני לא מצליחה להתקדם איתו? אולי הרעיון תלוש? אולי אני פשוט לא מחוברת לדמות הזאת שיצרתי? אולי אני לא מבינה אותה? זה גרוע, זה נורא, זה מטופש, זה תלוש, זה לא קשור אליך. זה פשוט לא טוב. 

כל הדיאלוג הזה עם עצמי מתרחש בתוך פחות מעשר שניות, אני מכירה אותו ולכן לא מוותרת לעצמי.

מה יקרה אם תחליפי את הפחד הזה בסקרנות? אני שואלת את עצמי. תשאלי את עצמך למה בעצם את פוחדת ותחכי לתשובה, כאילו שאת מגששת בפנס באיזו מערה שכולם מספרים שהיא מדהימה ואת סקרנית לגלות את העולם שמחכה לך בפנים. 

אני יושבת לרגע מול הקובץ הריק וחושבת לעצמי על הפחד הזה ומבינה שהוא בא מכל אותן הפעמים שבהן הבטחתי לעצמי לכתוב סיפור או ספר או משהו אחר וזה לא קרה. 

כל הפעמים האלו שויתרתי לעצמי צובטות לי את נימי הפחד בגוף, עושות לי כיווץ בתוך הבטן. כל הפעמים האלו שקראתי מילים של מישהו אחר והלב שלי קפץ מתוך הגוף החוצה חוזרות אליי. איך חשבתי לעצמי בלי לדעת שאני חושבת כך שהמילים שלי מעולם לא יהיו כמו המילים ההן הנפלאות שקראתי. השוויתי את עצמי לכל כך הרבה אנשים אחרים, שיש להם סיפורים משלהם ושפה משלהם.  

אני עדיין קפואה, אבל משהו כן משתחרר. אני יושבת וחוזרת אחורה אל פרקי הספר שכבר כתבתי ומרגישה פתאום קצת יותר טוב. הפחד השתחרר לרגע זה. אני קוראת את המילים שכבר כתבתי, פרק אחר פרק, והקלה גדולה מתפשטת בגוף שלי. 

אני יכולה להתחבר מחדש לדמויות שיצרתי. פתאום אני מבינה אותן מחדש. חזרתי והוכחתי לעצמי שאני מתקדמת. 

הפחד התפוגג לרגע זה, הוא עוד יחזור. ככה זה בתוך התהליך הארוך של הכתיבה, אני חובשת את הכובע של מאמנת תהליכי היצירה ואומרת לעצמי. 

למה מגיעים השיתוק והפחד אל תוך תהליך היצירה? 

החיבור האינסופי שלנו למידע על יצירות ומילים של אחרים. אנחנו משוות את עצמנו בטבעיות כל כך למישהו אחר, לכותב אחר, ומרגישות שמישהו מתבונן עלינו מלמעלה, סופר לנו את המילים, עומד עם סטופר, מחכה לראות השג שדומה בטיבו לתוצאה המוגמרת ההיא, הטובה כל כך, שכתב מישהו אחר וכבר קראנו. 

מתוך העומס והציפיות מבחוץ, אנחנו מצפות מעצמנו לאיכות כבר מהרגע הראשון. אנחנו שוכחות לפעמים שטיוטה של ספר, כמו של מערך שיעורי הקורס שאני יוצרת או הסדנה שאני רוצה להנחות, היא אכן טיוטה. משהו התחלתי, לא מחובר עוד, לא מהודק עוד, אפילו לא טוב במיוחד, אבל הוא התחלה וכך, רק כך, צריך להתייחס אליו. 

כי זה מפחיד ומשתק לדעת שאנחנו עושות משהו ענק. ולכתוב ספר זה משהו ענק, וליצור משהו שלך זה משהו ענק. ולהתמודד עם המילים, הסיפורים, הזכרונות, הידע שלך, זה משהו ענק. ולהבין שבסוף הדבר הזה יצא אל העולם, זה משהו ענק!

הפחד הוא כמו תמרור העצור הזה שמבקש מאיתנו לשים לב לסימנים האלו, לשאול את עצמנו האם חשוב לנו להתחבר מחדש ליצירה ולהתקדם איתה משם. 

לא כתבתי יותר מ-500 מילה בכל שלושת הימים שהייתי במקום היפיפה ההוא, אבל חופשת הכתיבה שלי החזירה אותי ליצור. כשהתיישבתי בבית, ביום ראשון שאחרי כן, הצלחתי להתמסר לכתיבה ולכתוב, וכך מדי יום. עוד סגר התחיל ועצרתי, לא הצלחתי להתמסר. ושוב חזרנו לשגרה והקולות הגיעו, אבל ידעתי לחפש את התשובות בתוכי. להפוך את הפחד בכל פעם מחדש לסקרנות, להתבונן מה קורה לי באותו הרגע בדיוק. 

אני כותבת את הטקסט הזה כשאני עומדת לקראת סיום הטיוטה הראשונה של הספר. מכירה את הדמויות שלי היטב, מבינה את הקו, מזהה כבר את הכתיבה שלי, יודעת שעוד יבואו גלים של רגשות – פחד, שיתוק, יגיעו ויטלטלו אותי אבל אדע לחזור לכאן ולכתוב. כי בסוף, באמת בסוף, זה המקום הטבעי ביותר עבורי. 

ב-17.11.21 תיפתח קבוצת עבודה מיוחדת לשיקום חסמי כתיבה ויצירה, המבוססת על דרך האמן של ג'וליה קמרון ועל כלים לשיקום יצירתי מתוך העבודה שלי. מזמינה את כל מי שהקולות באים והולכים ממנה כמו גלים לבוא עם הפרויקט, הרעיון או היצירה שלה, להתיישב איתי יחד לעבודה משותפת ולהכיר מחדש את המקום הטבעי לנו כל כך, המבקש ליצור.