את נעמה פסקה דיוויס, ששמה על השולחן את נושא דימוי הגוף החיובי דרך מילים, סרטונים ואפילו ריקוד,  הכרתי דרך סרטון הסופגניות המפורסם שלה. בעיניים גדולות שישר בא להביט לתוכן, עם קריצה הומוריסטית שמאחוריה יש הרבה עומק, היא קלעה בול עם סיפור על סופגנייה ובעצם עם סיפור הרבה יותר גדול – זה שאותי באופן אישי מלווה כל החיים.

היא השתמשה בהומור כדי לצייר את התמונה הכל כך מדויקת של ההתמודדות שלנו, אלו העגלגלות ואלו שפשוט לא מרגישות בנוח בגופן, עם כל ביס מתוק של סופגנייה. ביס, שהוא בעצם שיקוף של ההתנהלות שלנו לאורך החיים – ואיך החברה תופסת אותנו כשאנחנו לא מתלבשות, אוכלות או מתנהגות בדיוק כמו שמצפים מאיתנו, או נראות כמו אותה דוגמנית באינסטוש.

 

 

אחר כך פגשתי את נעמה בחצר המוכרת לי – חצר המילים. התחלתי לקרוא את המסרים שלה שהיא מפרסמת באופן קבוע בפרופיל האישי שלה בפייסבוק ובקבוצות נבחרות. נשאבתי לתוך הקסם שלה – כנות, הומור, דבקות במטרה במובן הכי אמיתי שלה ויכולת ביטוי מדהימה – שפוגעת בול בלב.

לפני כמה שבועות, כשהעלתה עוד סרטון לערוץ היוטיוב המעולה שלה, היא קלעה שוב עם סרטון שמדבר על הקושי למצוא בגדים במידות מגוונות בחנויות ועל התחושה הקשה, המאכזבת והמעיקה שחוויית הקניות הזו יוצרת.

כשהחלטתי לראיין נשים כותבות, כאלו שמספרות, מדברות ומשתפות מהמקומות הנכונים את סיפור העשייה שלהן, הבנתי שנעמה היא הראשונה שאני רוצה לפגוש. התשובות שלה לשאלות המציקות שלי לא אכזבו.

מי את? ספרי קצת על הרקע שלך ומה את עושה היום. 

שמי נעמה פסקה דיוויס. אני בלוגרית ויוצרת תוכן בנושא דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית.

ב-day job שלי אני עובדת במשרד דוברות ויח"צ, עוסקת בשיווק, דיגיטל ותדמית. בעשור האחרון עסקתי גם ביצירת וידאו, הפקה, תסריט, צילום סטילס, קופירייטינג, כתיבה לפלטפורמות שונות ומדורים דיגיטליים. בשנתיים האחרונות אני מתמקדת בפעילות רשת וויראלית ומקדמת דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית.

מתי גילית שאת אוהבת לכתוב?

מהרגע שידעתי קרוא וכתוב. בכיתה א' הורי קנו לי מנוי לעיתון “כולנו” ובו היה מדור להיכרות לצורך התכתבות עם ילדים מכל הארץ, דרך מכתבים, מעטפות ובולים – פלטפורמה מעידן אחר.

עשיתי זאת בהתלהבות במשך 8 השנים הבאות וככה תרגלתי באופן ראשוני איך לספר סיפורים.

במאמרים, בסרטונים ובפוסטים שלך את מדברת על נושא שיכול להיות נפיץ, דימוי גוף. הדעות בתגובות הולכות לכל מיני כיוונים, לפעמים כאלו שעשויים לפגוע. איך את מתמודדת עם ביקורת על הטקסטים/הסרטונים שלך?  

 אני מתייחסת לתגובות מכל הסוגים באופן חומל ומכיל. ברור לי שאני פה כדי לתרום למהפכה תודעתית מסוג קשה לעיכול וזה כולל מפגש עם א/נשים שנמצאים בכל מיני שלבי התפתחות תפיסתית סביב הנושא הזה. גם כשהתגובות קשות ונראות מאוד אישיות ושונאות אני אף פעם לא מתייחסת לזה באופן אישי מדי.

ברור לי שאני "פנים של משהו" וזה הגיוני שאני אקבל ריקושטים. האמת הפנימית שלי מאוד חזקה ומבוססת ואני מסוגלת לעמוד בזה ביציבות. לעיתים רחוקות אני מגיבה בצורה הומוריסטית וצינית, אם נראה לי שהאוזניים אטומות בצד השני.

רוב הזמן אני מאפשרת במיוחד את התגובות של הפוגעים, המתנגשים, הלא מקבלים וגם הטרולים, כי שם מתרחש התהליך הכי קסום וחשוב. סביב כל התנגדות שלה אני מגיבה, קוראות מאות זוגות עיניים אחרות ולומדות מהתגובות שלי איך להסתכל על הדברים ואיך להתמודד עם תגובות כאלו בעולמן האישי באופן הכי פרקטי.

זאת הסיבה שאני לא נותנת לרגש להשתלט עלי, לא משתלחת, לא מקללת ולא מאבדת אחיזה. אני במשימה אמיתית לשינוי תודעתי ולכן זה לא מתחיל ולא נגמר בי. אני גם לא מחפשת רק תמיכה ואהדה כי אם היה לי רק את זה – סימן שהתהליך הושלם והתודעה הושגה.

פעמים רבות מגיעות לאינבוקס שלי נשים שלא מבינות איך קבלה של הגוף כמו שהוא בכלל אפשרית ובמיוחד במשקלים גבוהים, עד כדי כך שהן מגדירות את זה כאחיזת עיניים ומסרבות להאמין.  אני לא מוותרת על אף אחת, משקיעה שעות מזמני להתכתב, לספר על התהליך שלי, לייעץ, להפנות לבעלי מקצוע שיכולים לעזור וכו'.

מגיעים גם גברים שאינם מבינים ותוהים מה המטרה ומה אני מנסה להגיד. העיסוק בדימוי גוף הופך את הפעילות שלי לחושפנית פיזית ורגשית וזה מתנגש עם ערכים מעולמות זרים שלא מבינים את זה.  הקרובים אלי אומרים לי "עזבי, תחסמי, מה את מתאמצת על הבורות?".

אני טוענת – להיפך! הנה הזדמנות פז לשנות תודעה של החומר האנושי הכי רחוק ממני כשבמציאות לא הייתה מתרחשת הזדמנות כזאת. אבל לאותו גבר יש בת זוג, אחיות, בנות ואני יכולה להשפיע על הדינמיקה ההרסנית שיש סביב דימוי הגוף שלהן בתוך 4 הקירות ההם.

כמעט תמיד כשמישהו מושיט יד ויוצר קשר ברור לי שיש שם צורך פנימי, גם אם בתור התחלה זה מוצג לא נעים. זאת רק תחפושת לקושי מהותי שמבקש התייחסות.

 

הכתיבה שלך שמה אותך בפרונט – את מדברת עליך, אבל מייצגת קהל גדול מאד ששומע בסיפור שלך אותו, אני יכולה להעיד על כך באופן אישי. האם היו לך חששות מלהעלות תוכן מאד אישי ונוקב? האם השיקול לעשות זאת או לא עבר לך בראש? 

כשיצאתי לדרך הזאת שבה החלטתי לעסוק באופן פומבי בציר מאוד מהותי בחיי, לא ידעתי שאגיע למקום "רדיקלי" ומדהים כמו שאני מאפשרת לעצמי היום.

חשבתי שזה יישאר באזור של חוויה פחות עמוקה, של הומור, אופנה, המלצות וטיפים. כשפרסמתי בפייסבוק את הסרטון הראשון בערוץ היוטיוב שהקדשתי לנושא – היד שלי רעדה.

מישהי מהעבר שלי מיד שלחה לי הודעה: "ברור לך שאת צריכה לפרסם את הפוסט הזה על פאבליק? אחרת זה לא יגיע לאנשים". שקשקתי מהרעיון של לפתוח את הדבר היקר לי מכל לכל האנשים בחיי, לאנשים שיצאו מהם ועוקבים אחרי, לקולגת מהעבודה או לצללים מהעבר שהעיבו עלי. עדיין הייתי קנאית לשטח הפרטי שלי, אבל זה עמד בסתירה מוחלטת לכמיהה שלי לשלוח לעולם מסר, ליצור ולהביע את עצמי. הונעתי מפחד לא ברור.

עם הזמן הפעילות שלי גדלה, חקרתי יותר נושאים, הפידבק התחיל להיות משוגע, הגיעו הצעות לשיתוף פעולה והפכתי לוויראלית לא מעט פעמים. תוך כדי כל זה אני בעצמי עברתי תהליך התמרה מטורף ביחס לגוף שלי והתחלתי להתעסק בצורה גלויה באמיתות מאוד פנימיות, מגבילות ומודחקות. הפכתי את זה לאומנות והצטלמתי לסטים של עירום ואיפור אומנותי, השקעתי את כל הכישורים הכי גבוהים שלי: כתיבה, הפקה, בימוי, משחק ועריכת וידאו.

זו הפכה לחגיגת חיים, שאיפה לחקר האמת, ביטוי עצמי, אהבה ושליחות. השילוב הכי מנצח שיצרתי במשך כל חיי!

נוצרה לי הזדמנות לריפוי מהותי וזה לכשעצמו לקח אותי לדרך של עיסוק בלתי מתפשר. הרגשתי מאוד מסופקת מהיכולת שלי לעזור לאחרות ואחרים במקומות שבהם אני סבלתי בחיי.

למרות החשיפה האישית המאוד גדולה, אני שומרת על גבולות ברורים. לרוב אני לא מתייגת מיקום בכל יעד או אירוע שאליהם אני יוצאת, לא מדברת על יחסים בתוך המשפחה (ואם כן, אני מאשרת מול הקרובים אלי), לא משתפת בקשיים של הבת שלי ולא מתייעצת בפורמים לרפואת נשים. אני משאירה את רשות הפרט היומיומית שלי פרטית ולא נגישה (גם אם מדי פעם הסטורי שלי עולה על גדותיו).

איך באים אלייך הרעיונות לכתיבה? ומתי? 

אינטראקציה אנושית תמיד מולידה בתוכי רעיונות. אני מאוד סקרנית כלפי דקויות, ואם אני נפגשת עם רעיון חדש אני מתאבססת עליו עד שאני מצליחה להבין איפה אני ממוקמת ביחס אליו. אני סופגת מכל מפגש עם כל אדם, וידאו, מוזיקה וטבע.

זה קורה לאורך כל היום אבל יש רגעי שיא מזוקקים, כמו במקלחת, שבריר שנייה לפני ההרדמות ובאמצע הלילה.  שבוע שעבר התעוררתי מחלום גאוני וקמתי מהר לכתוב ציר להרצאה שלמה שאותה אשא באוקטובר בכנס בריאות. מטורפת ב-4 לפנות בוקר – קווים לדמותה 🙂

ספרי לי קצת על שגרת הכתיבה שלך. באילו שעות הכי נוח לך לכתוב? האם יש תהליך תכנון סביב הכתיבה? 

אני תמיד בכוננות כתיבה. רשימת הפתקים שלי בטלפון מפוצצת ומלאה בחלקיקי רעיונות או טקסטים ארוכים שיצאו ממני ברגע של הברקה וממתינים לעוד הבשלה רעיונית או עיתוי נכון. אני כותבת כמעט כל יום ובכל שעה.

אחרי שפרקתי את כל הרעיון אני עוברת לשלב שבו אני מעצבת הטקסט כך שיהיה מהלך הוכחה הגיוני, יצירתי, עם משפך כל שהו, או מעגליות רעיונית. פעמים רבות זה קורה מעצמו ללא תכנון נוסף כי אני כותבת כבר שנים וזה בא לי באופן טבעי. אפילו מהלך החשיבה שלי זורם כך, עוד לפני הכתיבה הפיזית.

לאחר מכן אני בודקת את הפסקה הפותחת כדי להיות בטוחה שכבר בהתחלה יש ערך ברור לקורא, כלומר, "חכה" שתדוג את יצר העניין. למשל, לפתוח בחוויה מאוד מדויקת, מעוגנת בזמן ותחושה מוגדרים, מול סובייקט מובהק, ורק לאחר מכן לבצע ניתוחים ולהסיק מסקנות.

הרבה כותבי רשת מתחילים מהמסקנה או "ההמלצה" ורק לאחר מכן גולשים לפירוט החוויה. בעיני זה מנוגד לכל הרעיון של "סיפור". זה הופך להיות טיפ, שיחה עם מומחה טכני או אפילו מרגיש כמו התנשאות מנותקת מהקשר. כמובן שהחוקים לא תמיד מחייבים ואומנות הכתיבה יכולה להגיע בהרבה מבנים וצורות.

מאיפה מגיעה ההשראה שלך? ספרי על 5 תחנות תרבותיות או אנשים שהשפיעו עלייך להתחיל וליצור תוכן. 

כאמור, סקרנות קיומית היא מקור השראה חזק. בילדותי קראתי ספרים, בנערותי בחרתי להרחיב מגמת ספרות 5 יח', לאחר הצבא למדתי קופירייטינג בביה"ס של חברות הפרסום ולאחר מכן תואר בתקשורת וקולנוע.

יוצרים בני דורי מכל תחומי החיים, למשל: רועי כפרי נותן לי השראה ליצירת וידאו מוזרה, מלאה אסתטיקה ויכולת פנומנלית לפצח בריף שיווקי. תום יער נותנת לי השראה לגשת למקורות ביקורת והומור נשיים קיצוניים, גרוטסקיים ולא מתנצלים.

יוצרות טלוויזיה כמו ג'נג'י כהן ולינה דנהאם נותנות לי השראה לתסריט אותנטי שמחובר לכאבים נשיים אמיתיים ולצדדים נשיים מהפכניים. ביונסה נותנת לי השראה לדימוי הגוף ועוצמה נשית, מולטי-פוטנציאליזם ואפס פשרה בתוך היצירה. אני עוקבת באופן יומי גם אחרי סטנדאפיסטים כדי לקבל השראה על חשיבה אסוציאטיבית ותזמון קומי.

מוזיקה וקליפים – כשהאוזן שלי קולטת ביטים מופעל הרגש וככה יכולה להיוולד עוד יצירה תוך דקות.

אני מושפעת מאוד מהיפהופ – מוזיקת מחאה, יצרית, מינית, שטחית, ראוותנית, גופנית, מגייסת משאבים רבים לאסתטיקה של צבע ועירום, מרימה לעצמה כי ההגמוניה או המוסכמה לא יעשו זאת בשבילה.

אחד המסרים הכי חזקים שאת מעבירה הוא שמותר ורצוי להביע את עצמך – גם אם לא כולם מסכימים/מתחברים. מה את יכולה לייעץ למישהי שיש לה בבטן תובנה או רעיון לכתיבה ולהבעה בכלל וחוששת מהפריצה הזו החוצה? 

את לא צריכה אומץ, כמו שאת צריכה להיפטר מהבושה להיות את.
הרי הדבר הזה כבר נמצא כאן, נזרע באדמת מחשבתך, מפעם בתוכך. ברגע שזה קיים את כבר חצי דרך שם.

זה חלק ממך וזה מעורר בך תשוקה אז אין ברירה אלא לתת לזה מקום בעולמך, במוקדם או במאוחר.

זה עיקרון שמלווה אותי בשנתיים האחרונות לגבי כל דבר בחיים – אם זה שלי אין לי סיבה להסתיר את זה, אחרת אבגוד בעצמי. מהרגע שבו שחררתי לעולם את כל הכישורים, הרעיונות והיצירות, קרו לי דברים מדהימים ונכנסתי למסלול האצה חסר תקדים.

מהו המקום בבית שלך שהכי מעורר בך השראה לכתוב? 

פינת העבודה המופלאה שלי. 3 וחצי מטר של מדפי עץ מקיר לקיר, מראה מול הכיסא, מחברת מחשבה, בבושקה, 2 מסכי מחשב ורמקולים.

מה החלום הכי גדול בהמשך הדרך ואיך הכתיבה משתלבת בהגשמה שלו? 

בימים אלו אני עובדת על מופע, הרצאה וסדנאות שונות. כולם עשויים מאינסוף רעיונות ואותיות. חוץ ממצלמות אני חולמת להצליח לעלות גם על במות.

תודה נעמה שחלקת איתי תובנות נהדרות על כתיבה, ביטוי אישי ושליחות חברתית באמת מרגשת.

 

את המילים והסרטונים של נעמה תמצאו בערוץ היוטיוב המעולה שלה ובעמוד העסקי שלה וכמובן בבלוג היפיפה שלה