שנה של חילופי עונות בפנים ובחוץ

כשקנינו את הבית שלנו, כאן בגולן, התאהבתי קודם כל באור שנכנס מהחלון בחדר השינה. אין לנו תריסים בקומה העליונה והאור חודר בשעות הבוקר המוקדמות דרך הוילונות, מציף את החדרים.

ברשימת הדברים שאנחנו רוצים לשפץ ולתקן בבית, רשימה ארוכה שכל הזמן מתווסף לה עוד משהו ועוד משהו כטיבם של בתים ישנים, התריסים כרגע בעדיפות תחתונה. וטוב שכך.

האור הזה הוא הסימן הראשון שלי לחילופי עונות, יחד עם הצינה שמגיעה כשהקיץ מתחיל להיעלם או השמש החזקה והיבשה בבקרי הקיץ הראשונים. החדר מתעורר אל האור שמגיע בשעות שונות, לפי העונה. דובוני השינה שאנחנו לא תמיד מתעוררים כשהאור חודר, בוחרים האם להצטנף בתוך שמיכות הפוך שיוצאות החוצה מהארון במהירות שיא בסתיו או תחת הציפית הדקיקה שמלטפת אותנו בקיץ. אני, כאדם של בוקר, מתעוררת ולרוב יורדת בשקט לפינת העבודה שלי. אלו השעות הטובות ביותר שלי בשנה האחרונה.

חילופי העונות נכחו גם בהחלטה הראשונית לעבור לכאן.

הם נכחו גם בשנה האחרונה, אולי יותר מבכל שנה קודם.

בסתיו העצים נצבעים באדום וצהוב וכתום, גוונים חזקים שמופיעים פתאום על המדרכות ובתוך הגינה שלנו ותמיד מפתיעים אותי, לא משנה כמה שנים אני כבר כאן. יש עץ אחד גבוה שמשקיף על הגן של מאיה, שהיה פעם הגן של אמה, וממלא את הרחבה מסביב בצבעים נפלאים. לא ראיתי שלכת כזו עד שהגעתי לכאן.

בחורף צומחות מאחורי הגבעה הקטנה בצומת כביש 91 המון כלניות ורקפות. מרבדים ענקיים שלא נראים מהכביש, הכל הופך ירוק ואם נוסעים לכיוון קצרין בשעות השקיעה, אפשר להבחין בשלוליות ומאגרים ובריכות מי גשם, לסמן את המיקום ולהתמוגג.

באביב, הכל ירוק דרמטי. כהה ונוכח, מכסה את הגבעות בשמיכה עבה ורכה של צמחייה, לאט לאט נולדים בתוכה כתמים סגולים וצהובים. פריחת האביב המאוחר.

בקיץ, הכל נשטף זהב. כשאני מתארת את זה כך באוזניי גולנצ'יקים ותיקים, הם צוחקים עליי. זהב או פשוט קש? מישהו שאל אותי בסדנת כתיבה שהעברתי כאן.

השנה הבית שלנו עמד יציב בזמן שהעונות התחלפו. בתוכו, כל אחד מאיתנו עבר תהליך של פתיחה והסתגרות, של התבגרות ועצירה במקום להתבונן.

אני מביטה על מאיה. היא הייתה בת שנתיים וקצת כש-2020 התחילה. בטן נפוחה וכאבים הובילו אותנו לגלות שהיא תצטרך להתרגל לצליאק. התבשרנו שבמשך שנה וחצי היא לא גדלה, המשקל נותר קטן ויציב וההתפתחות הפיזית שלה עצרה. ובשנה הזו, בחודשים שבהם היינו צפונות יחד בבית, צופות בחורף של מרץ 2020 ואחר כך האביב שהגיע לכאן מאוחר, היא שינתה כיוון והפכה מתינוקת לפעוטה.  

היא למדה לתת לגוף שלה הזנה חדשה, נכונה יותר. במהלך השנה הזו, היא למדה לקטוף צנוניות חורף ישר מהגינה או לנשנש תותים האביב מתיבות העץ שעל הדק שלנו, להנות מלחם בטעם חדש שאפינו בקיץ לקייטנה, רגע לפני הסגר השני. יותר מהכל התעצבה האישיות שלה, תוססת ומלאה באנרגיה, היא זזה ממקום למקום, דעתנית, רוצה לחוות הכל ואיך מספרים לה שאי אפשר לצאת החוצה, שצריך לשמור מרחק, ששוב אנחנו מסתגרות. אז יצאנו לטיולים קרוב לבית, צפינו בשקיעות סוף הקיץ ובסתיו שמגיע.  

אמה גדלה והופכת להיות מתבגרת לכל דבר. אותה נערה שחששתי כל כך שתהפוך להיות  מוקדם ממה שחשבתי. "זה דור כזה, הן מתבגרות מהר", אמרה לי חברה, ואני מתמלאת בפחדים. בסגר, נחשפתי ליצירתיות המדהימה שלה, היא מקשיבה לעצמה ומסוגלת להחליט מה היא רוצה באותו הרגע, יש לה יכולת להגיד שמשהו לא מרגיש נכון או מתאים. היא מקשיבה לגוף וללב.

אהבתי את התובנות שלה, שגיליתי כשהתחלנו לקרוא ביחד ספרים בסגר. יושבות ביחד כשבחוץ גשם במרץ או חום אימים של ספטמבר וקוראות את "האסופית" ואת "אן מאבונלי", שני ספרים שאמה החליטה שהיא חוקרת השנה. היינו קוראות פסקה ומביטות זו על זו, מדברות ושוב קוראות.

עם העונות שחלפו התעצבה מולי ילדה תכף נערה שיכולה ללמוד במשך שעות לבדה ויודעת כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת. החודשים האלו סיפקו דאגות של בדידות וזומים לבד ומצד שני, למדתי שהיא מרגישה מתי טוב לה ומתי פחות, וכמה שהיא חכמה כשהיא יודעת ולומדת לעשות את זה.

היא סקרנית. מביטה בי כשאני עושה מדיטציה ואחר כך שואלת שאלות, מחליטה בעקבותיי לקום מוקדם בבוקר לפני כולם. סוגרת את האור בחדר המשחקים, עושה מדיטציה עם עצמה. יש לה מחברות על מחברות שבהן היא מציירת וכותבת וככל שהסגר הראשון התארך והעמיק, היא הפכה תלויה בהן. יותר יוצרת ומציירת.

העונות חולפות וגם האיש שלי צומח איתן. חטיבה חדשה בעסק שלו בזמן שבו בעלי עסקים צריכים להיות אמיצים במיוחד. והוא הולך כל יום, בגשם, בייאוש של אביב 2020, בקיץ שנתן תקווה, ועובד קשה. לפעמים חשבתי שהוא עומד לקרוס, כל כך הרבה דברים בין שתי הידיים הגדולות שלו, אבל הגב שלו יציב, הוא מאמין בהצלחה והוא צריך לקום בבוקר ולעשות.

רק בשישבת, בחורפים של הסגר, התכנסנו בסלון שלנו והתכרבלנו על הספה עם סרטים וקפה ודיבורים. מצאנו את עצמנו מדי פעם רבים ומתווכחים, כי הסגרים האלו של השנה והעונות המתחלפות איתם הובילו אותנו להביט מחדש על מה שחשוב לנו. זזנו בין לחץ כלכלי ללחץ של עשייה ללחץ של להתמודד עם הדבר הגדול הזה שקורה בחוץ, והכל צף ביננו.

רגע לפני הסגר השלישי, כשהסתיו התחלף לחורף והלילות הפכו קרים במיוחד, הצלחנו לנשום. אחרי שהסגרים סגרו לנו על הרגשות, לקחנו זמן להיפתח מחדש. הבנתי שלא משנה מה עובר ביננו, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו עוברים כאן חורפים וסתווים ואביבים וקיצים ביחד.

זו הייתה שנת הלמידה שלי. כבר כתבתי עליה קצת. כשהחורף נכנס במרץ והכתיב לנו להישאר בבית בפעם הראשונה, בלי שום יכולת תמרון, הכל נעצר לי. המירוץ הלא הגיוני אחרי מטרות שלא הרגישו לי שלמות, הרצון לכתוב ולספר על כל דבר שאני עושה, בלי לעצור ולחשוב אם זה הדבר הנכון. כל השיקופים האלו נגלו לי כשנאלצתי לעצור.

הימים נמתחו ופתאום הבנתי שבמשך שנים ארוכות בתוך העשייה שלי לא הייתי באמת מחוברת לכאן. עשיתי החלטות והלכתי על דברים שלא באמת היו מתאימים לי, בסוף, באופן השורשי והטבעי ביותר, הכתיבה מניעה אותי. עצרתי וכתבתי לעצמי כמו שלא כתבתי במשך שנים, פחות החוצה ויותר פנימה, ואני עדיין מורידה את מינוני ההחוצה וכותבת הרבה בלי מטרה, רק לעצמי.

ובעצם, בתוך הכתיבה הזו, האישית והפרטית שלי, גיליתי את המטרה. הפוך על הפוך. הבנתי שכל מה שביקשתי ללמוד ונמשכתי אליו מסמן לי נטייה טבעית.

אני רוצה לעודד נשים לכתוב. אני רוצה לאפשר להן לעבור תהליכים שעוזרים להן בחיים, כשהכתיבה היא כלי מניע, כשהביטוי היצירתי הוא המרכז ולא התוצאות החוצה. אני רוצה לתת להן הזדמנות להתבונן כמו שאני התבוננתי, לא רק בשנה הזו, היא פשוט ריכזה הכל לכדי שורות מסכמות ומפעילות. זה תהליך שהתחיל לפני שלוש השנים האחרונות. מסע של אמיתות רבות.

חילופי העונות שלי נגעו במקום שמבקש להיות בחוץ כדי לעזור ולא כדי לקבל שבחים, ליצור כדי ליצור ולא כדי לסמן עוד וי על מטרה שמחר בבוקר לא תהיה רלוונטית. בעיקר, העונות המתחלפות רמזו לי שכפי שאני מביטה עליהן, משתוקקת לצבעים ולריחות ולקולות הגשם או הרוח, כך עליי להביט על החיים שלי. רגעים רגעים, דרך ולא תוצאה, צעדים איטיים של התבוננות.

בשנה הזו הסתכלתי על כמות הסחות הדעת שהפריעה לעשייה שלי להיות כמו שאני מבקשת שתהיה, קשובה ומתבוננת, מעניקה ולא שואבת, מאפשרת לי ליצור רגעים שבהם נשים אחרות כותבות. הבנתי עד כמה רעשי הרקע שביקשו ממני לעשות דברים ש"צריך" ולא כאלו שאני כל כך רוצה ומרגישה בפנים שהם הנכונים לי ניתבו את העשייה שלי בשנים האחרונות. עשיתי סטופ, עצרתי כמעט לגמרי, בחרתי מה להשאיר. אני משאירה את הדרך עצמה.

מכאן השנה הבאה שלי מתחילה ואפילו שהחורף כאן וקפוא פה, אני כבר רואה את הצמחים המתחדשים בגינה מסמנים לי שעוד רגע והאביב יופיע והכל יתחדש שוב.