איך התאהבתי בוינסנט ולמדתי ללמוד

בגיל 14 מצאתי את עצמי עומדת בין כתלי הספרייה בבית הספר אורט השומרון בנימינה.

על הקיר המרוחק ביותר מהדלת, בנקודה שאליה האור מהחלונות הגדולים לא הצליח לחדור, ניצבו 3 טורים של ספרי אומנות ושירה. הייתי חומקת לשם בהפסקות. היה בי משהו שלא ידע להסביר למה, אבל היה לי קל יותר ללמוד לבד, נכחתי בשיעורים, ניסיתי להשתלב, אבל רציתי שלא במודע לשאוב את הידע ממקום אחר.

העברתי את האצבעות שלי על הספרים שככל הנראה לא ראו אור יום או חשו מגע יד אדם כבר חודשים ארוכים. עצרתי תמיד על אלו שנראו לי הכי ישנים ודהויים, צהובים אפילו. מעיזה לרגע לקחת ספר שירה אחד מהמדף ולדפדף, להיתפס על שורה. ספרי השירה הנפלאים הצטרפו לעלילות הספרים שכבר נאספו על מדפי הספרים בחדר הכחול שלי בעליית הגג בזכרון.  

ספרי האמנות ליוו את התהליך כמו קליפ מצולם המלווה שיר. הייתי שולפת אותם קצת יותר בביטחון, עושה פרצוף של "אני אדם מתוחכם, על אף גילי". ובכל זאת, מתוך חוסר הבטחון הטבעי שלי, ניסיתי שלא להצליב את המבט עם זה של הספרנית שבודאי לא הבינה מה יש לי לחפש שם.

הייתה מבוכה אבל חוסר הבטחון והמבטים החשדניים לא מנעו ממני ללכת, לגעת, לבדוק. פעם אפילו ניסיתי לעורר שיחה ולהסביר לה שאני אוהבת את השירים של יונה וולך. "יונה וולך? זה מבוגר מדי בשבילך", אמרה. אז חזרתי לפינה שלי.

במקום שבו הרגשתי הכי בנוח בכל בית הספר, אולי אפילו ברחתי אליו ממשהו, ממישהו, התחלתי להישאב לסיפורים. וכך, בלי לשים לב בכלל, התאהבתי בוינסנט ואן גוך.

בין "ליל הכוכבים" ל"מרפסת בית הקפה בלילה", קראתי עליו ועל חייו הטראגיים. נשאבתי אל תמונה אחת ויחידה של ואן גוך שאותרה ומישהו אישר שאולי, ייתכן ויכול להיות שזה ואן גוך בגיל 18. ילד רך, עדין עיניים, בלי הזקן המפורסם אבל עם הנמשים. אוזן אחת שלמה ועוד אחת, עדיין שלמה.

קראתי על ילדותו בהולנד ועל אבא שלו שהיה השראה מערערת, כך ידעתי לקרוא אז בין השורות, השראה כזו שאפשר להיות תלויים בה יותר מדי. למדתי על הקשר עם אחיו תיאו ומצאתי בהתרגשות בחנות ספרים אחת את "מכתבים לתיאו". מאז הספר הזה מלווה אותי ובין ערמות הספרים שהעברתי מדירה לדירה ומבית לבית, הוא תמיד בערמה הראשונה יחד עם "התאווה לחיים", ספר נוסף על האהוב המעורער והאדמוני שלי.  

משהו באישיות המורכבת והעדינה של האמן המיוסר הזה, ששנים אחר כך אעמוד מול אסופת הדיוקנאות שלו במוזיאון ואן גוך באמסטרדם ואבכה מהתרגשות, גרם לי להרגיש מסוקרנת, מובנת. הבנתי שלא כולם מחייכים כלפי חוץ ומחייכים כלפי פנים, שיש עולם מורכב של סיפורים פנימיים, של יצרים והתרחשויות שנובעות רק בתוכנו, שאני עוד לא מכירה.

ידעתי לשים את האצבע על החיבור שלי לסיפור. לקרוא משהו ולהרגיש אותו, לעצום רגע את העיניים ולהרגיש בכל הגוף את העלילה המתגלגלת, בין אם הייתה דרמטית וטראגית או קלילה ונעימה. יכולתי להתרגש עד סוף פתיל הרגש שלי מציור או צילום ושיר, שיר שמנוגן בקצב הנכון, האיטי, עם המילים הנכונות – היה מסוגל ללוות אותי במשך ימים ארוכים ולחבר אותי עוד ועוד ועוד למי שאני כנראה צריכה או רוצה להיות.

הפכתי לתלמידה של הדרך הזו, האיטית, היצירתית, לשים אצבע על רגשות וסיפורי ילדות והתבגרות, על זכרונות מטלטלים בקטנה, לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. רציתי, לא במודע, להבין מהי הקשבה לרגש ומהם סיפורים ואיך מזהים כשמשהו מערער ומטלטל ואיך לתאר רגע.

הכתיבה סיפקה לי אז הזדמנות טבעית. פתחתי את המחברת בכל ערב ולמדתי להרגיש. ובלי לשים לב חקרתי רגשות ורגעים, גם אלו הטיפשיים ביותר, הדרמטיים בעיניה של מתבגרת, המערערים ביותר שחלפו ככה בלי ששמתי לב ורק אחר כך ידעתי עד כמה גדולה ההשפעה שלהם.

מחוץ לכתלי הספרייה והמחברת לא הייתי תלמידה דגולה. כלומר, סירבתי לסמן V על מה שמתבקש ממני בתוך הכיתות, אל מול מורים שהרגשתי שעליי להצדיק את קיומי מולם, להוכיח. לא רציתי באמת להוכיח, ביקשתי רק להיות נוכחת, להרגיש מה אני רוצה ללמוד. וזה לא ניתן לי.

להפך, היו מורים שעצרו בעדי, שמנעו ממני ללמוד להרגיש ולחשוב עם היצירה או הרעיון, לראות מה עולה אצלי למולם. הם רק רצו להכתיב. מורה אחת הכשילה אותי כשניתחתי שיר בדרך אחרת ממה שביקשה. אולי זה היה הרגע הקשה ביותר בגיל ההתבגרות שלי. הוא הוביל אותי לדרך אחרת לגמרי ממה שדמיינתי כנערה. ובסופו של דבר, לדרך שחיזקה אצלי את האמונה בלמידה עצמאית. היא חיזקה אצלי גם בדידות גדולה.

פרשתי אל הספרים, אל ההתנסויות האישיות, אל הבדידות שמגיעה עם הצורך ללמוד, אבל בלי למצוא את המסגרת הנכונה. היה לי מסע של התבגרות מהירה, עד שעזבתי את בית הספר בשנה האחרונה ללימודים והלכתי להשלים את הכל לבד. הכתיבה שימשה לי עוגן תמיד, לקחתי אותה ועשיתי ממנה את הדרך, בניתי סביבה את המסע שלי.

אבל כטבעו של מסע, יש מהמורות והחלטות לא נכונות ולא קשובות מספיק ויש את החיים עצמם שמגיעים בבגרות. התרחשויות שמביאות לעוד מסעות ועוד שבילים שלא בכולם צעדתי מתוך המקום הזה.

היום אני מבינה עד כמה לא הרגשתי בטבעיות מוחלטת בתוך בחירות רבות שעשיתי. לעבוד בעבודה מסוימת שבה אני כותבת או עורכת או עוסקת במילים, ללמד אחרים לקחת את המילים ולעשות בהן שימוש מסוים, לכתוב על נושאים מסוימים שעליהם התבקשתי לכתוב. לא ידעתי לשים את האצבע על העובדה הפשוטה כל כך – אני בעצמי עוד לא סיימתי ללמוד. ובטח לא אסיים לעולם.

חזרה לכאן. הגיע עשור הארבעים. לא מזמן, אבל השנה וקצת האחרונות חלפו כל כך מהר. והנה אני כבר בת 41 והשנה הזו היא שנה של למידה מודעת, מגוונת, פתוחה.

אני מרשה לעצמי לנקות מהראש את כל החוויות הלימודיות הקשות, את ההחלטות הלא נכונות שעשיתי כדי להוכיח ולהיאחז בכתיבה כמשהו שמניע אותי קדימה, עוזר לי לסמן מטרות. אני משחררת השנה את הדפוסים של לרוץ ולרוץ ולרוץ לעוד דבר ועוד דבר ועוד דבר ולמהר. כמו הדבר הזה שלא ביקשתי לקבל, הלמידה הזו לצורך סימון ה-V, ואולי בכל זאת הוטמעה בי אז, בבית הספר ההוא.

למרות שלא היו שם חלונות, למרות שהספרייה הייתה מקום חשוך יחסית, למרות שהפינה שלי הייתה החשוכה ביותר, היא הייתה נקודת האור שאליה אני חוזרת גם היום, אליה ולספרי השירה והאמנות ולואן גוך המורכב כדוגמאות שנוכחות בי עד היום.

אני חוזרת אל התמימות ההיא של גיל 14 והרצון ללמוד בדרך שלי. להיות שם, לשהות, להבין. לא למהר, לא לסמן אף סימון, פשוט לחקור תחושות ורגשות, סיפורים קטנים וזיכרונות, רגעים ותובנות. לא לשם פרסום שיווק או תעופה. אלא בעדינות, מתוך רגישות ורצון להנות מהדרך.

אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן, אני בוחרת במרחב הזה דווקא, האישי, לכתוב פה על שנת הלמידה שלי שיש בה הרבה מאד כתיבה, כזו המטפלת בנקודות האלו בדיוק, חוקרת אותן לעומק כדי למצוא הבראה ושקט בפנים, ויש בה את היכולת להקשיב. המון המון להקשיב.

אני בוחרת במרחב הזה כי כאן יש לי חופש מוחלט ואני מרגישה נינוחה, ללא צורך בתגובתיות מהירה או ריפרש על העמוד. רק להיות כאן ולכתוב. שיעור אחד חשוב וקריטי למי שמבקשת להנות מהמסע, לא לסמן V מהר מדי.