לכתוב את האמא שאני

החיבור הרגיש בין אימהות וכתיבה

את יום ההולדת התשיעי של אמה חגגנו השנה בשקט בחסות הסגר שהסתיים רק כמה ימים קודם לכן והיה עדיין נוכח ופועם. התכנסנו ארבעתנו בבית. הייתה עוגת יום הולדת חגיגית עמוסה בממתקים צבעוניים שמותר רק פעם בשנה, ריחות שוקולד שמתפזרים בבית בסופשבוע שמשי שלא מזכיר את הימים האחרונים.

בקופסת קרטון חומה החבאנו בימים שקדמו ליום ההולדת מתנות קטנות שהנושא המרכזי שחיבר ביניהן היה אנימציה יפנית. כל הדמויות שאמה אוהבת התכנסו שם בחסות רכישות קטנות וסודיות שעשינו באמזון והגיעו ישירות אל המשרד של סיימון, הפתעת יום הולדת עם ריח של חו"ל, אבל בבית.

בצהריים חמקו כלת יום ההולדת ושני שותפיי לפשע, האחד בן 40 והשנייה בת שלוש וחצי, אל סבא וסבתא המחוסנים, לשלוח מרחוק חיבוקים של יום הולדת. ואני, במרוץ אחר הזמן, ניפחתי בלונים למסיבת הפתעה פרטית.

כשהגיע הזמן, חיכיתי בכניסה לבית עם הבלונים ביד, מביימת לעצמי ולה מסיבת הפתעה. הילדה שלי גדלה אבל היא עדיין אוהבת ימי הולדת והיא קיפצה בהתלהבות. "זה יום ההולדת הטוב ביותר שהיה לי", סיכמה אחרי שזללה עוגה ופתחה את קופסת הקרטון שהסתירה מתנות מרגשות. 

מאז שאמה נולדה כתבתי על ימי ההולדת שלה החוצה ואחר כך גם על ימי ההולדת של מאיה. מדי שנה כתבתי בפייסבוק ברכה שתיארה את מה שהרגשתי בבוקר היום המיוחד הזה שמציין את הפיכתי לאמא ואת אימהותי המתפתחת. כל ברכה לוותה בתובנות חדשות על האימהות ובתיאור ציוני הדרך הגדולים בשנה הזו עבור אמה, כמו סיכום שנה ועוד שנה ועוד אחת.

ביום ההולדת הזה לא כתבתי. האימהות שלי אתגרה את עצמה ואותי שוב ושוב ושוב במהלך השנה האחרונה והאתגרים האלו חלחלו אל תוך שגרת הכתיבה היומיומית שלי.

בתקופות הסגרים, צפונות בבית רק שלושתנו (העסק של סיימון הוגדר חיוני והוא יצא אל שגרה אחרת מדי בוקר), האימהות שלי נכחה בכל משפט ובכל מילה שכתבתי לעצמי. היא הייתה נושא התפתחותי, כמו אירוע מתגלגל. מן הסתם הוא לא הסתיים, אני לא חושבת שאפשר להפסיק לכתוב על אימהות, גם בגיל 60, 70, 80.

מדי יום, כותבת וסוקרת את הדברים שעשיתי נכון או ממש לא נכון בסיטואציית הסגר הבלתי אפשרית הזו, הבטתי באימהות שלי פנימה. חקרתי אותה. כמו הרבה נושאים בחיי שנשקלים ונשקלו על הדף, מדי יום, האימהות צצה השנה בווליום גבוה. התמונה המושלמת שציירתי לעצמי בראש ובברכות שכתבתי בפייסבוק, נסדקה בכאן ובעכשיו שכולנו חווינו פה ובעולם.

היו התמודדויות שהציפו בדידות גדולה ורצון לשבת לרגע לשיחה בארבע עיניים עם מישהי שמבינה. ובהיעדר אפשרות כזו, הבטתי בעיניים של האישה – האמא – שנגלתה אליי במחברת, עולה מתוך תת המודע שלי, מתוך התרחשויות היומיום המציפות ואלו שממתיקות את השעות שעוברות. רגעים רגעים, חלקם תיעדתי בעדינות ובחרתי דווקא באינסטגרם כדי לכתוב בו על רגע ועוד רגע, רק כשיכולתי להוציא את הראש, כשהרגשתי צורך לקבל תגובה. רוב הזמן, הייתי עם עצמי.

כשמאיה בכתה בטנטרום השלישי של היום ואמה הייתה צפונה בחדרה כי היא לא יכולה להתמודד יותר עם אחותה הקטנה, סימנתי לעצמי בראש לנשום עמוק ולכתוב על זה כשאוכל. זה החזיק אותי, היכולת הזאת לנתח על הדף, עם עצמי, כמעט ללא שיפוט – תוצר של הרגל של שגרת כתיבה אינטואיטיבית בת שנים. כך התמודדתי והלבד הפך קצת פחות ברור, יותר מטושטש, בא לפרקים ואז הולך.

שאלתי את עצמי, וכל אחת יכולה לעשות זאת, איך אני מרגישה היום כאמא. איך התעוררתי לבוקר הזה, עוד בוקר של סגר, ומה אני רוצה שיקרה בו. וכתבתי, והרגשתי את המילים בגוף, מנסה להבין אם מה שאני כותבת מגיע מהראש או באמת מבפנים מהלב, ולאט לאט, בלי שהרגשתי האימהות שלי באה כולה מהגוף, נחקרה שם. הרגשתי כיווץ כשכתבתי על רגע מתסכל שבו כעסתי והרגשתי אשמה, שבו הרכות שמאפיינת את האימהות שלי וההקשבה שהיא הערך העליון בה, נסדקו. הרגשתי כיווץ ואחרי שכתבתי את הכל, הרגשתי גם הקלה.

במקביל לרגעי ההשתפכות האלו, החופשיים, המוציאים לחופשי, על הדף, התחלתי להבין שאני רוצה לכתוב לבנות שלי. מתישהו בחורף שעבר, הוצאתי שתי מחברות ריקות פשוטות והחלטתי מדי חודש, להקדיש זמן לכתיבה עבור הבנות שלי, לכתוב להן מנקודת המבט שלי עלינו, עליי כאמא, עליהן כילדות. כל אחת במחברת שלה. אולי זו תהיה מתנה נפלאה לגיל 18, אולי הן ימצאו את זה מתישהו בעוד שנים רבות באיזושהי קופסת קרטון חומה.

אלו שאלות שאפשר לשאול על הדף כשרוצים לחקור אימהות. לשים כל שאלה ככותרת, לכתוב ללא שיפוט ברצף את מה שעולה בראש, בגוף.

איזו אמא הייתי רוצה להיות? ואז: כמה אני קרובה לשם (הופתעתי לגלות שאני קרובה יותר ממה שחשבתי)

איך אני מרגישה הבוקר? אחרי ימים קשים ולילות לא פשוטים של אשמה.

למה אני מרגישה (רגש מסוים). מה קרה שגרם לי להרגיש ככה?

איזה רגע מיוחד של אימהות אני רוצה לתעד הבוקר?

והנה עוד תרגיל לאימהות מתבוננות: ממבט הציפור, אפשר גם להתבונן על עצמנו לרגע מזווית אחרת. לדמיין שאנחנו בנות 80, סבתות כבר, והילדות גדלות אימהות בעצמן. מה נגיד לאימא שאנחנו עכשיו? איך נשבח אותה על ההתמודדות שלה?

נשים את כל המחשבות המתגלגלות, את כל הניתוחים ורגעי ההתבוננות על הדף. נגזור ונשמור לעת הצורך.