עוד יום ל-40.

אני חוזרת לכתוב כאן. זה הבית החם, הטבעי.

אני מתנתקת לכמה שעות מהמיידי והחם, זה שיש בו לייקים ואהבות קצרות או ארוכות שמסתכמות במשפט אחד. אני רוצה לכתוב על תכף 40. אני רוצה לכתוב על כתיבה בתכף 40.

לאורך כל השבוע האחרון אני חושבת על ציון הדרך הזה ולא מצליחה לסכם רגעים שגרתיים כמו התבגרות והתאהבויות וקשרים ואהבה גדולה ולידות ולימודים ומעברים.

אני מסכמת שגרה ובוחנת אותה. אני עוברת על רגעים קטנים שמצלצלים לי בראש פתאום.

"זוכרת איך זה מה שעושה אותך מאושרת?" הרגע הזה שואל ואחריו בא עוד רגע. "ככה טוב לך, זוכרת או שאת כבר לא צריכה תזכורות ממרומי גילך?".

במרוץ לציון הדרך הזה, 40, הכל מתחבר לי לכתיבה.

את החיים שלי, היומיומיים, המרגשים ברגעיהם הקטנים, אני מתעדת כבר שנים דרך המילים, דרך הביטוי הנעימה לי ביותר.

אז אני רוצה לכתוב על כתיבה. על הפרקטיקה הזו, הכלי הזה שהציל אותי מכל כך הרבה שאלות פתוחות ומטרידות, מפקפוק עצמי.

אני רוצה לכתוב עליה בלי לשקול, בלי לשפוט, בלי לצנזר. בלילה הזה שלפני 40, אני נותנת לאצבעות להוליך אותי.

דברים שלמדתי על כתיבה – ולמה היא משמעותית בחיי.

למדתי שדרכה אני לומדת פשטות. לנקות עוד קצת, לשפוך החוצה ואז לעשות סדר. כמו סידור ארונות תמידי, להשליך.

למדתי שהפשטות הזו צורבת בי סימנים טובים כשאני כותבת על רגעים פשוטים, יומיומיים, לא מהפכניים.

הטוב, הרע, הכואב, המטעה, השובר, המלא באושר, המרגש, המחכים – כל הרגעים האלו מסתכמים בכמה דקות פשוטות, בסיטואציה שמתרחשת, ואני מתעדת. לפעמים לעצמי לפעמים לעולם וכמעט תמיד לעצמי קודם כל.

למדתי שאני יכולה להיות מי שאני באמת צריכה להיות, בלי לשקר. אני כותבת את עצמי ומסירה את הפלסטרים, חשוף, מתגרד, מלוכלך, לא תמיד מאושר עד הסוף, לא תמיד מיושר עד הסוף.

למדתי שאני עושה לי סדר. מפשטת מצבים, מערכות יחסים, התלבטויות, אתגרים, שאלות פתוחות – מפשטת דרך המילים. זה מספיק לכתוב על זה והכל מרגיש לי יותר מסודר בראש והבלגן של לכאן או לכאן או לשם נפתר לכמה רגעים.

למדתי שזה בסדר להיות לפעמים בחזית המילים, לא לצייר דמויות, להיות אמת. לכתוב את עצמי כמו שאני עם השכבות הפיזיות ואלו שמתקלפות דווקא בגללן. צריכות לזעוק את תמהיל החומרים מהם הן עשויות.

למדתי מצד שני לתפור לעצמי בראש את הסיפורים על המקומות שאני רואה בדרך. נזכרת לרגע איך העלייה לרמת הגולן דרך גדות מזכירה לי תמיד דמות של אישה עם שיער שחור ארוך, שתעצור בדיוק בסיבוב לפני חוות הסוסים, תסתכל לכיוון מערב, תצפה בשקיעה שצובעת את הכול בזהב ותדע שהיא הגיעה הביתה.

למדתי לחלום בענק ובקטנטן דרך המילים שלי. לספר לעולם על מה שאני עושה ועל מה שטבוע בי עמוק כל כך עד שטבעי כל כך שאעשה, גם אם זה לוקח זמן וזו מדרגה על מדרגה על מדרגה שנבנות ימים, שבועות ושנים.

למדתי להיות אני ולהבין שלעולם לא אהיה מושלמת. להבין שהנשימה הזו אחרי שאני קוראת את הטקסט ומגלה שהרשיתי לעצמי להיות פגיעה היא השלמות עצמה. היא יוצרת את תחושת הרוגע, שאני בסדר, גם כשלא בסדר בכלל.

למדתי שיש בתהליך הכתיבה עושר עצום שאני אוהבת לגלות עם עצמי קודם כל. עושר של צבעים וקולות ומקומות ומצבים ואנשים וחלומות וסיפורים. ואני חוקרת, בודקת איך אני משתלבת שם, וזה מרגיש לי לפעמים כאילו אני עומדת מול קנבס ענק וזורקת עליו צבעים ומה שיצא אני מרוצה.

למדתי שעוד לא למדתי כלום כמעט, שעוד יש לי מסע ארוך כאן ולמרות שהתרמיל גדוש, אני רק בתחילת הדרך ויש עוד לסחוב, להעמיק, לחקור, להגשים, לבטא.

וזה נותן כוח. השראה. הזדמנות. ככה פשוט.