החיבור הטבעי בין כתיבה למדיטציה

וכיצד הוא מאפשר לנו ליצור דיאלוג עם חסמי הכתיבה, הפחדים והקולות המשתיקים

בפעם הראשונה שהקשבתי למדיטציה של טארה ברק, אחת המורות הנפלאות ביותר שאני מכירה, שמעתי ממנה דימוי שאהבתי במיוחד.

כשאנחנו עם הגוף, בתוך המדיטציה, סוקרות ובודקות מה דורש את תשומת הלב שלנו, אנחנו עוברות בין מצבי צבירה, מדמיינות איך הגוף המוצק הופך מתמסר יותר, עובר להיות גוף נוזלי ורך, מחובק על ידינו, מרגיש את החום ותשומת הלב שלנו, ואז הוא הופך אוורירי כמו גז.

הדימוי הזה אפשר לי להתחבר למדיטציה. בשנים האחרונות, אחרי הלידה הטראומתית של מאיה והשנה הקשה אחריה יצאתי אליו וחיפשתי לי משאבים להתמודד. כך הגעתי לשם.

היום המדיטציה מסייעת לי בכל התהליכים שאני עוברת בחיים, קשה לי להתחיל היום בלי סוג מסוים של חיבור שקט אל הריק הזה שבין המחשבות.  גם אם מדובר רק בכמה דקות בודדות של שקט עם עצמי, בעיניים עצומות במיטה, לפני שהערות משתלטת. בימים לחוצים אני צריכה אותה – לעצור ולנשום, לבדוק את עצמי ואת הגוף שלי. ככל שאני מתרגלת אותה יותר כך היא עוזרת לי לעבור את הימים שלי בדרך שונה, הרבה פחות לחוצה מבעבר.

גם ברגעי הכתיבה המדיטציה חיה וקיימת בי. במהלך השנתיים האחרונות מצאתי את עצמי לא פעם נכנסת לפלונטר עם עצמי. כתבתי את הרומן "הבית במטע התפוחים" שיצא בקרוב ומשהו לא הסתדר לי. קראתי את מה שכתבתי ולא אהבתי את מה שאני קוראת, הרגשתי איך הקולות האלו המפקפקים נכנסים לפעולה ומשתלטים עליי. אלו היו רגעים שבהם ידעתי ללכת אל המדיטציה כמשאב, לעבור בין הגוף המוצק לגוף הרך והנוזלי אל הגוף האוורירי כמו גז, לבדוק איפה התחושות הקשות יושבות בגוף, מה דורש את תשומת הלב שלי.

לצד יומן יצירה שאני מנהלת ובו אני כותבת לעצמי על תהליכי הכתיבה, מתעדת את התחושות ובכך מתרוקנת מהן, הקפדתי להיעזר במדיטציה כמשאב לכל דבר. כך אני מעודדת גם את הנשים שמגיעות אליי לליווי בתהליכי הכתיבה שלהן.

עם יד על הלב

אני מלווה נשים בתהליכי כתיבה של זיכרונות חייהן או כאלו הכותבות על חייהן האישיים כחלק מתוך ספר עיון או התפתחות המתאר את המסע האישי והמקצועי שלהן. זהו תהליך שמציף אצל רבות, במיוחד מי שלא מורגלת בכתיבה באופן קבוע, לא מעט פחדים, חששות וחסמים רגשיים אחרים. המפגש עם הזיכרונות הוא לא פשוט ללא קשר לחסמי הכתיבה, הוא מחזיר אותנו לדברים שהרגשנו פעם, מפגיש אותנו עם פרספקטיבות חדשות על סיפור חיינו ושולח אותנו להתמודדות לא פשוטה בכלל. מרגשת, אבל לא פשוטה.

בפגישות העוגן שאני מנהלת עם הכותבות שלי, אנחנו עוצרות לפעמים ובוחרות לקחת כמה דקות להתחבר אל הגוף. מתוך השקט עולים הנושאים שמעסיק אותנו בתוך תהליך הכתיבה, אנחנו יכולות לדבר עם הרגש ממקום מאוזן יותר ולבחון מה מפחיד אותנו או מה מסתתר מאחורי העצבות שהגיעה אל תוך הכתיבה.

"בואי נעצום רגע עיניים, שימי יד על הלב", אני מבקשת מירדן.

"ניקח כמה נשימות. נשימה עמוקה ראשונה, ניתן לה להיות ארוכה ומתמשכת. נוציא את האוויר דרך הפה, בואי נחזור על כך כמה פעמים".

ברגע שביקשתי להניח את היד על הלב, עוד לפני שנתנו את תשומת הלב לנשימה, ירדן התחילה לבכות. אני לא קופצת אל השאלה – למה את בוכה? מה קרה? מה עולה בך? אני נותנת לה להיות שם, שומרת על הנוכחות שלי כתומכת. אנחנו במרחב הבטוח הזה של שתינו יחד והיא רק נושמת ומתחברת אל עצמה.

היד שלה נחה בעדינות על הלב שלה, אני מניחה יד על הלב שלי – מתחברת אליה לתמיכה.

מתוך המרחב המשותף השקט הזה שנוצר ביננו, באמצע פגישת עוגן בתוך תהליך הליווי שלה, היא יכולה לספר לי מה הציף אותה.

"אני מרגישה שאין לי את השקט לכתוב באמת", היא אומרת. "אני מנסה למצוא את הזמן ולא יכולה, כל הזמן יש משהו שהוא יותר חשוב".

היא שותקת ואני נותנת לה לקחת עוד נשימות פנימה. "אולי אני פשוט מפחדת מזה".

"מהכתיבה? ממה שתספרי שם?"

"כן, ממה שיעלה".

אני נותנת לה לנשום. רק שקט. כשהיא לוקחת נשימה עמוקה בעצמה ואני רואה שהיא נרגעת, אני שואלת.

"חשוב לך לכתוב את הדברים האלו?".

"כן, חשוב".

"אז אם מגיע הפחד, מה אפשר להגיד לו?"

"שאני מבינה אותו, אבל זה חשוב לי".

אנחנו מדברות עם הפחד, בוחנות אותו יחד. אני מבקשת מירדן לכתוב עליו לעצמה. לשתף אותי אם היא צריכה.

מפה אנחנו יכולות לעבור לכלים שעוסקים בשגרת הכתיבה, בחיפוש אחר הזמן. אנחנו מתרגלות את זה במשך כמה שבועות עד שהדבר החשוב הזה מקבל את העדיפות והדברים האחרים, שפעם היו "יותר חשובים", נדחקים קצת, רק קצת, הצידה.

המדיטציה כמשאב לכתיבה

תהליך היצירה שלנו ככותבות, כ"נזכרות" בחיינו ומתעדות את הזיכרונות האלו, הוא תהליך מציף. הוא מציף באופן טבעי, גם אם אנחנו מודעות לעצמנו ולתחושותינו ברמת הדקות, מגוון רחב של רגשות, רובם מדברים עם הקולות האלו שעולים בנו באופן טבעי.

הדברים ששמענו בבית, ההתמודדות עם הזיכרונות שעולים תוך כדי כתיבה, החסמים הטבעיים שלנו שנולדים דרך חוויות שעברנו וגם אלו המגיעים מתוך קולות חיצוניים, שאינם שייכים לסיפור שלנו – כל אלו בעצם משפיעים על הקולות שמגיעים אל תוך הכתיבה ומערערים את תהליך היצירה שלנו.

המדיטציה הופכת למשאב. כשאני כותבת ומשהו עולה בי, אני עוצמת את העיניים, לוקחת נשימה עמוקה, סופרת עד חמש ומוציאה את האוויר. האיזון הטבעי של מערכת העצבים שלי מתרחש לו דרך הנשימות, יש ריק נעים וטוב שמאפשר לבחון את הרגש שעלה. המחשבות זזות סביבי כמו עננים כי אני מתרכזת רק בנשימה, כך אני עם עצמי, יושבת לרגע ונרגעת. מכאן אני יכולה לחזור לכתיבה.

ביום ה-17 בערכת התרגילים שלי, אני מדברת על החיבור בין הקשבה לגוף לכתיבה ומנחה תרגיל מדיטטיבי שמתחבר ישר אחר כך אל המחברת. נותנת כאן טעימה דרך הקלטת התרגיל כאן:

החיבור בין הגוף ובין הכתיבה, בין ההקשבה לו להקשבה למילים, הוא חיבור טבעי. המדיטציה יכולה להיות משאב כשאנחנו כותבות, מקום שבו אנחנו יכולות לתת את תשומת הלב לעצמנו, לדברים שעולים ויושבים בתוך הגוף, צפים על פני השטח כשאנחנו כותבות. היא יכולה לעזור לנו לחזור לשם, לנהל שיחה פתוחה עם הרגשות שצפים בכתיבה ולחזור אליה הרבה יותר קשובות וחזקות.

כמה מדיטציות מומלצות:

המדיטציות של טארה ברק

מדיטציות נפלאות של יפעת פרס, מורתי להתמקדות – שמומלץ גם לקרוא את הבלוג הנהדר שלה