
גם לבלוג שמרגיש בבית יש משבר זהות
26 באפריל 2018
חיימים שלי, אני רוצה להגיד לכן
12 במאי 2018
בגיל 17 ראיתי מודעה בעיתון. היא סיפרה על תחרות כתיבה שהזוכה בה מקבל מילגה להוצאת ספר ביכורים.
לא הסתכלתי על האותיות הקטנות "ההשתתפות היא לבני 18 ומעלה" כי פשוט התרגשתי מהרעיון.
אספתי את כל הסיפורים הקצרים שכתבתי למגרה (ואחר כך פורסמו ב"במה חדשה" ובמקומות נוספים). אלו היו סיפורים שהתחלתי לכתוב בגיל 16 ולאורך שנה שלמה.
הסיפורים שאבו השראה ממדפי הספרים שכבר הלכו והתמלאו אז, עוד לפני שהכרזתי על עצמי כתולעת ספרים מדופלמת. הם סיפרו על אהבה נכזבת או על יחסים בין מתבגרים או על משפחה. התגאיתי בכל אחד ואחד מהם.
הדפסתי אותם וגמרתי להורים שלי את הדיו במדפסת. הכנסתי למעטפה לבנה שקניתי במיוחד בדואר ומילאתי את כל הפרטים. ואז שלחתי. אני זוכרת את הפרפרים בבטן כשהנחתי את המעטפה על הדלפק של סניף הדואר בזכרון ואת תחושת ההקלה כשיצאתי מהדואר בלי המעטפה. עשיתי את זה.
את הודעת הזכייה קיבלתי אחרי כמה חודשים.
נסעתי למשרדי ההוצאה לבד, אבל אמא שלי השביעה אותי לא לחתום על שום דבר.
מנהל ההוצאה, שלדעתי כבר לא קיימת, היה בשוק. ילדה בת 17 וכמה חודשים מתיישבת מולו. הוא הבטיח לי שיחכה לי עד שקצת אגדל והסביר שצריך להוסיף הרבה כסף כדי להוציא את הספר, אפילו שזכיתי במילגה.
היו עוד המון התחלות לספרים
אחר כך המשכתי לכתוב. כתבתי את "החלומות של מירנדה" בטיול שלי באירופה והמשכתי לכתוב אותו בבית במשך שנתיים אבל הוא נשאר במגרה. התוצאה הסופית לא הרגישה לי נכונה בבטן. בסוף יצא מזה סיפור קצר.
אחר כך באו עוד ספרים. ספר על סבתא וספר עליי וספר עלינו. התחלות על גבי התחלות. מילים שמחכות שירגישו נכון, שירגישו מדויקות, שלא אשמע לחישות של מבקרים פנימיים וחיצוניים שיגידו "מה את חושבת לעצמך?".
זה פשוט הזמן
לפני קצת יותר משנה ישבתי עם כרמל בבית קפה בתל אביב.
זה היה ביום שבו הרסו את הכיכר ובכלל באנו לשם לכתוב את הספר שלה. ישבנו וכתבנו בערב עם השקיעה על דיזינגוף, כמה שעות לפני שהדחפורים נכנסו לרחוב.
התיישבתי וכתבתי את ההתחלה והיא לא נראתה לי גרועה מדי או מהוססת או לא מדויקת. היא פשוט נראתה לי התחלה.
הבנתי שהספר שלי צריך להיות על הדרך, על הכתיבה, על מה שאני יודעת עליה, על מה שחוויתי במגרות החשוכות עם המילים שלי. הבנתי שהספר הזה צריך להיות קצת על מה שאני עושה היום ועל המילים שמתחברות בכלל לספר סיפור של עשייה.
ולא הפסקתי שם.
אחרי הקפה עם כרמל פרויקט הספר שלי נעצר אבל לא נעלם לגמרי, בניגוד לכל הספרים הקודמים. זה היה שם תוך כדי ההריון והלידה של מאיה ומה שבאמצע.
בינואר האחרון, כמעט שנה אחרי הקפה ההוא, גלית שאלה במפגש החודשי של קבוצת הכותבות מה אנחנו מאחלות לעצמנו לשנה הקרובה. היא ביקשה שנכתוב את זה על פתק. כתבתי שאני רוצה לכתוב ולהוציא לאור את הספר שלי.
שלב א': תוכנית פעולה!
כשחזרתי הביתה פתחתי את היומן. ימי השישי שלי הם ימי השקט שבהם אני לוקחת כמה שעות לעצמי ולמילים שלי. אז החלטתי שבכל יום שישי אשב על הישבן ואכתוב. בניגוד לכל הפעמים הקודמות, החלטתי להתייחס לכתיבה שלי כפרויקט לכל דבר.
פתחתי את המסמך הכי מפחיד שאני מכירה – טבלת אקסל. שברתי את הפחד שלי מטבלאות ותכנונים מדוקדקים, אלו שאני עובדת איתם באופן קבוע מול לקוחות אבל אצלי, בעשייה האישית שלי, חוסמים ומפחידים אותי. נשמתי עמוק והתחלתי לכתוב את ראשי הפרקים של הספר.
טבלה פשוטה: כל טור הוא פרק בספר, בכל טור רשומים הנושאים שיהיו בתור הפרק, רמיזות לסיפורים אישיים, מילים שרלוונטיות בדיוק שם. פתאום ראיתי את הספר מול העיניים וזה צעד עצום.
פרויקט ספר זה כאן
כדי לשמור על האש בוערת בישבן, החלטתי לתעד כאן מדי פעם את התהליכים מאחורי הקלעים.
אני יותר מאשמח לשתף בתהליך גם את מי שחולמת לכתוב בעצמה ומזמינה לעקוב כאן.