(בהשראת "חיימשלי" של עינת נתן, שהוא ספר חובה בעיניי לכל הורה ולכל מי שאוהב לקרוא תובנות מחיים מרתקים, מיוחדים וגם יומיומיים).

בנות שלי, אני לא חושבת שיש קורס, דיגיטלי או לא דיגיטלי, מרצה, ספר או יועץ הורות שיכול להגיד לי בדיוק איך ללכת אתכן, בשבילים הנכונים. בכל יום אנחנו לוקחות כמה צעדים, לומדות מחדש איך להתנהל.

יש דרך מסוימת שאנחנו רואות יחד מול העיניים, אני משתדלת להיות אתכן ולראות אותה ולעבור דרכה יום אחר יום, תמיד לתת לכן יד.

אצלך אמה, אני רואה את הדרך כמו מסיבה אחת גדולה של חלומות, כל יום חלום אחר.

לכל חלום יש תוכנית לפרטי פרטים שתעזור לך להגשים. את זו שלוקחת נשימות של אומץ ויוצרת לעצמך את החלומות. אני רק נמצאת שם כדי לבדוק שהכל בסדר ולעודד אותך בכיוונים הנכונים, כדי לחשוב איתך הכי יצירתי, כי זה מה שאנחנו אוהבות.

אני שם להציע בשקט, ש"אם את רוצה להפיק הצגה גדולה ולהיות שחקנית, בואי נפנה לגננת ונבדוק אם אפשר לערב את הילדים בגן ולארגן הצגה קטנה להורים" ואני שמחה לראות שאת יודעת להחליט.

ואחר כך, את כבר עושה את השאר.

אני רוצה לעוף איתך בחלומות שלך ותמיד להיות שם לחבק, לדבר, פשוט להיות שם, גם ובעיקר כשתביני שהדרך היא לא דרך לבנים ורודות ויש גם קצת אפור בדרך. לפעמים.

עד לפני כמה זמן חשבתי שאני ממש גרועה בזה.

היו לי ייסורי מצפון ואשמה על כל צעד פרטי שלי בתוך המסע המשפחתי המשותף שלנו. היו לי רגשי אשמה כשעשיתי משהו שטוב לי, אולי כי הבנתי שמה שאני עושה משפיע איכשהו עליך.

חייתי בייסורי מצפון כשהיית לבד ועוד לא הייתה לך אחות שכבר יודעת לתת לך יד. חייתי בייסורי מצפון כשכאב לי והייתי עייפה בהריון ואחרי הלידה וכשאני צריכה לחלק את עצמי קצת ל-2 עכשיו. אבל אנחנו יצירתיות ואנחנו לומדות. ואני מקשיבה.

הייתה לי ויש לי אשמה גדולה על זה שאת קצת כמוני. קצת עגלגלה. אני רוצה לומר לך שאני מסתכלת עליך ולא מאמינה כמה שאת יפה, בדיוק כמו שאת. יפה ונפלאה. אני רוצה לומר לך שכיף לי ללמד אותך שלרקוד וללכת ולרוץ ולהשתולל ואפילו כשמדגדגים זה ממש כמו ספורט ושהתותים ששתלנו ביחד בגינה הם בעצם ממתקים מהטבע. וללכת איתך בדיוק בדרך הזו, ולא יותר ממנה, כי את באמת יפה בעיניי בדיוק כמו שאת.

אצלך, מאיה שלי, העולם עוד מתעורר.

הוא קם לאט לאט ועוד לא סיים להתמתח. ובעצם, כנראה אף פעם אנחנו לא מסיימות לעורר אותו, להבין אותו.

אבל אני כבר רואה בך תכונות קטנות שנולדות איתך, כל יום וכל חודש.

חוש הומור שבא לידי ביטוי בצחוק מתגלגל שכבר סיגלת לעצמך, בגיל כזה פיצקי.

התלהבות כזו שבאה לידי ביטוי גם פיזית, כשאת קופצת ומתגלגלת ופוקחת את העיניים הענקיות ויש בהן אור ענק.

אני רואה גם רוגע כזה שמתפרץ רק כשבאמת באמת לא נעים לך. אני רוצה שתלמדי להגיד לי כשלא נעים לך ואני רוצה שתלמדי לעשות פנייה בדרך, הצידה, כשלא יהיה לך נעים עם העולם שמתעורר.

את רק בת שבעה חודשים ועברנו המון יחד ברגעים הראשונים שלך מול העולם שבחוץ.

אני רוצה שזה לא ישפיע עלינו, אני רוצה לזכור את הטוב שהיה שם ולזכור כמה טוב הביאו הרגעים האלו לחיים שלי, אז אני מבטיחה לשים מאחור את חווית הלידה שלך, לעבד אותה ולהיות נטו איתך. כמו שאת, הכי נפלאה.

לשתיכן, חיימים-שלי, אני רוצה לומר שבא לי שתדעו מה זה ספר מנייר ומה זה סרט טוב עם עלילה סוחפת ומה זה סיפור ומה זו ארוחת שישי. שתדעו שאפשר פשוט לטייל בארץ ולא רק דרך הטלפון הנייד ושיש אנשים עם שפות וצבעים ומאפיינים שמשלהם ושכדאי להתעניין ולהכיר ולשאול. אני רוצה שתשאלו כמה שיותר. 

אני רוצה שתדעו עד כמה המשפחה שמסביבנו נפלאה ואיזה כיף שהיא כאן ואיזה כיף שיש חברים טובים ושאפשר לדבר איתם ולשתף אותם. וגם אותי. תמיד אותי.

אני רוצה שתדעו שגם כשאני עסוקה במשהו אחר ועושה דברים בשבילי, אתן במחשבות שלי.

אני עושה את זה קצת בשבילכן, כדי שנוכל לעוף יחד עם החלומות שלכן, כדי שנקטוף מהעץ חוויות חדשות כל הזמן, כדי שנוכל לפעמים לעצור את הזמן ולהיות פשוט יחד. לנשום יחד, לדבר יחד, להיות.

אני רוצה תמיד לדבר אליכן בגובה העיניים, אפילו אם זה מצחיק קצת אנשים.

"את מדברת אליה אבל היא רק בת שלושה חודשים, מה היא מבינה?". אל תגלו לאף אחד אבל אני יודעת שאתן מבינות הכל, בשפה שלכן. אתן יודעות שאני מדברת אליכן ואתן מקשיבות. אני מקשיבה לכן.

והכי חשוב לי, שתדעו שאתן חיות בבית מלא אהבה וחיבוקים וצחוקים וגם שיחה כנה ופתוחה והקשבה, כי ככה אבא ואמא יודעים להיות הורים ואנחנו ממשיכים ללמוד כל הזמן. פשוט ככה.

(עינת, תודה לך על המילים, על ספר מרתק, על שחלקת סיפור עצום ובכך יצרת קצת שקט)

על "חיימשלי" תוכלו לקרוא עוד כאן