בוקר ה-1.1.18. השעה חמש וקצת. קר ברמות מטורפות. הרגליים שלי קופאות ואני יחפה לגמרי ושומעת את סבתא עליזה ז"ל אומרת "לא קר לך? רק מלראות אותך אני קופאת". אני בכל זאת עטופה בסוודר עם כתמי פליטת חלב שלא שמתי לב אליהם, יורדת במדרגות אל המטבח. כבר מכינה קפה ראשון של שנה ויש לי המון מילים בראש.

הגשם בחוץ יורד כבר לפחות שש שעות ברציפות. אני מתחממת בקלות, כשאני אוחזת בשתי הידיים שלי תינוקת שהחום הטבעי שלה מנחם, מבעבע אחרי ששתתה את החלב של הבוקר.

אנחנו יושבות בסלון. אני עם הלאפטופ פתוח, קמתי עם זיק של השראה שהגיחה בשעות הכי לא נורמליות של היום הראשון של השנה.

אלו הרגעים שבהם בא לי פשוט לכתוב, בלי להסס, ככה רוצה. מאיה יושבת לידי ומביטה עליי בעיניים הגדולות שלה ואני מבינה שהיא סיכום השנה שעברה.

השנה התחילה טוב, והיה בה קצת רע, והיא הסתיימה במן תובנה עצומה שנחתה עליי בלית ברירה. זה מה שקורה כשהחיים מיטלטלים לכמה דקות ומעמידים אותך במבחן. ככה מאיה יצאה לעולם ושינתה הרבה יותר מהרגלי שינה וסדר עדיפויות.

זה היה אירוע השנה שלי ולמרות שאני עוד צריכה לעבד אותו, כמו שאומרות לי הנשים החכמות שבהן אני מוקפת, אני כבר יודעת שלמרות הכל הוא היה טוב. מלא באושר ואור, בסוף היה בו אור.

ולכן, בא לי לדבר על השנה שתבוא.

לא הצהרת כוונות בכלל, למרות שהראש מלא בתכנונים. השנה הוא מלא בתכנונים שנרשמו כבר על הדף לפני כמה חודשים, כאילו כדי להבטיח שלפחות תחילת השנה החדשה תביא איתה איזו רוח של עשייה.

זה לשים את עצמי מול העולם ולהגיד לו למה אני כאן. זו לא רק החלטה, זו העבודה הפנימית שאני עושה עם עצמי.

ה"למה" הזה שמתחבר לשיווקי ולעסקי וליזמי, הוא בעצם "למה" גדול שבא מבפנים. זה למה של כתיבה, שבאה אצלי כל כך טבעי עד שאני לא מצליחה להבין שהמלאכה הזו היא נקודת הפתיחה.

אז אני כותבת כדי להוכיח לעצמי.

אני מרגישה שעד לימים האחרונים פעלתי במן ברירת מחדל. היה ברור לי שאני כותבת, אבל לא ידעתי מה הכוונה בעניין הזה.

כן, יש לי עסק שסובב את הנושא הזה וחלומות שסובבים אותו והמון טקסטים במגרה, אבל כשזה משהו שמלווה אותך באופן טבעי כל כך הרבה שנים, את נוטה שלא לראות בדיוק פנימה, לתת לזה להיות חלק אבל לא להתעמק.

זה כמו צלמת שחייבת את המצלמה שלה צמוד צמוד ואם היא שוכחת אותה לרגע, היא עירומה.

כדי שזה לא יהיה מובן מאליו, התעסקתי בחודשים האחרונים בשאלה למה אני מתעסקת בכתיבה. מה יש בעניין הזה של מילים שעושה לי את זה. עוד לא הגעתי לכל התובנות, אבל היה ברור לי שכדי לעשות זאת אני צריכה כל הזמן להיות בפעולה, לתרגל, להעיז.

החלטתי שהשנה אני אומרת כן לכל מה שקשור בכתיבה ומסביבה. ואז שואלת למה. 

וכן, אני יודעת שכולם אומרים היום שהם אומרים כן.

מנטורים ויועצים וחכמולוגים אומרים שצריך ולמרות שאני שואבת השראה מאלו שהסיפור שלהם מרגש ומסביר למה כן בצורה הכי נקייה, אני רוצה לעשות את זה לגמרי מתוכי, עם התובנות שלי משנה של מחקר פנימי. אני רוצה בעיקר לשאול למה ושה"כן" יבוא משם. זה מובן? לא בטוחה שאני מבינה למה אני מתכוונת, אני יודעת רק איך זה מתבטא.

למשל גיליתי שאני אוהבת לדבר על כתיבה. אני אוהבת להסביר וליצור דיון. אוהבת למצוא כלים לפיתוח מילים. או במילים אחרות – העניין הזה של השראה.

בתוכנית השנתית שלי יש המון השראה, כזו שמועברת הלאה, כי זה עושה לי טוב לתת על אמת. גם את הנתינה גיליתי בשנה שחלפה. חלק מהעניין הוא לכתוב כאן יותר, יותר אישי, לחזור להרגיש בבית, מה שלא עשיתי כל כך הרבה זמן.

זו תהיה שנת "למה כן" כזו, אחרי שנה שהייתה כל כך הרבה "לא" ונחתמה בשילוב מאתגר בין פחד אמיתי ובין אושר גדול שבא אחריו.

מתוך האושר הזה חזרתי הביתה, הבנתי למה אני נמצאת איפה שאני נמצאת, עכשיו נותר רק להבין למה אני עושה את מה שאני עושה ואיך אני מעבירה מזה קצת יותר הלאה. קוראים לזה השראה ובעיניי זו לא קלישאה, זו דרך חיים.

שתהיה שנה נפלאה.