למתוח את הזרועות, לטבול את הרגליים, להרים את הידיים למעלה ולצחוק. פשוט לצחוק. זה כל מה שרצינו לעשות כשיצאנו לשלושה ימים מחוץ לבית, בדיוק בערב חג סוכות.

רק שלושתנו, בלי הפרעות. ניידים על שקט, הפיצקית שרה מאחור. עוצרים בראש פינה לקנות פירות לדרך ומוצאים את עצמנו עם שקיות מלאות בדברים שאנחנו אף פעם לא אוכלים, כי לא יכולים לעמוד מול סוכריות הג'לי בלי. לא נורא, מותר. אנחנו בחופש.

נסענו ליישוב נווה שלום. למלון הקטן, היפה והצנוע שמשקיף על נוף נפלא, אל מורדות לטרון ויישובי מטה יהודה. נוף ירוק שאנחנו מכירים ואוהבים, שממלא את המצברים שלנו באופן טבעי. אזור שהוא טוסקנה ארצישראלית ובעצם, לא צריך את טוסקנה. הוא ארצישראלי וזה מספיק.

נסיעה של שלוש שעות, עם עצירה לקפה בדרך, מובילה אותנו בשעות הצהריים המוקדמות לפארק קנדה, אל עמק המעיינות של הרי ירושלים. למרות שמדובר בשעת צהריים לא נעימה לטיולים ארוכים, כאן דווקא נעים. אנחנו עוצרים ליד המפלים הקטנים וקו המים הרדוד, שמאפשר טבילה ראשונה בסתיו.

ויש פה סתיו. עלי העצים שנצבעו בגווני נחושת וצהוב, הזיתים הפראיים והבשלים שמתפזרים לאט לאט סביב הגזע. האור העדין, הלא מעיק, של קרני השמש שחודרות דרך העלים. אנחנו יושבים ושרים שירי חג ליד המים והפיצקית מאושרת ורוקדת ומחבקת.

הקלישאה הזו של "בדיוק מה שהיינו צריכים" מתנגנת לי בראש אבל אני כל הזמן מסלקת אותה ופשוט נהנית מהרגע. מבטיחה לעצמי לאמץ את המנהג הזה בהמשך השנה.

שעתיים לאחר מכן ואנחנו בברכת השחייה של נווה שלום. מתבגרי נווה שלום משחקים בברכה ביחד. מוזיקה מתנגנת ברקע וזה רק הם ואנחנו. אני מקשיבה להם. מדברים ערבית ועברית יחד, שרים שירים באנגלית, צוחקים וקופצים, משחקים מסירות בבריכה. מסביב נוף שהוא שלווה גמורה כשהשמש מתחילה לרדת וצובעת את שעות הבריכה שלנו בגווני כתום ואדום.

ביום למחרת נסענו למערת הנטיפים בשעת בוקר מוקדמת מאד, עוד לפני ששיירת המכוניות ציירה את עצמה על ההר. הספקנו להיכנס לסיור שקט, שבו הפיצקית ראתה לראשונה את הפלא. טיפסנו 135 מדרגות חזרה במעלה ההר כדי לצפות על הנוף היפה של בקעת בית שמש וקו הרקיע שמגיע עד חופי אשקלון ואשדוד.

כשיצאנו מהשמורה גילינו פקק ענק של מכוניות צופרות וכעוסות. חג, לחץ, ילדים צועקים במכוניות, הורים צועקים זה על זה. אז ברחנו. ושוב אני מבטיחה לעצמי לשחרר לחץ, לעבור שנה בווליום נמוך, לפחות מבחינה קולית. אולי יותר להסתכל פנימה מלצעוק החוצה.

אנחנו חוזרים למלון לצפות על הנוף מהמרפסת, לראות סרט טוב, לגנוב עוד טבילה אחרונה של קיץ בבריכת השחייה הפתוחה. אחר כך, נקיים ורחוצים אנחנו נוסעים עם השקיעה שמקדימה כבר לעין כרם. טיול בין הסימטאות לעת ערב, ארוחת פיצות ב"כרמא" ופיצקית אחת שמרוצה כי היא קיבלה גלידה משובחת במיוחד.

ביום השלישי נסענו לתל אביב, תערוכת דינוזאורים בסוף הדרך. הפיצקית מאושרת ומסננת מבין שפתיה את שמות הדינוזאורים השונים, מגלגלת שמות ארוכים שאני לא יודעת ואיכשהו היא מדייקת בהם בדיוק.

שלושה ימים של משפחה קטנה, בדרכים. דווקא כשעם ישראל נערך לקראת חול המועד. התגעגעתי לטיולים כאלו פשוטים ונטולי תחושת זמן.

בהמשך החג, אירחנו וביקרנו וטיילנו עוד והרגשנו איך בגולן הסתיו חודר לעצמות קצת יותר מבכל מקום אחר. מדברים בלי סוף על מקומות חדשים שגילינו יחד בין הגבעות והחורשות של ירושלים, קרובים נורא והכי פשוטים, אבל כל כך קוסמים לנו.

אז למה בכלל לספר על טיול כזה, פשוט כל כך, לא זוהר? בתוך הנופים האלו נרקם לו סיפור בראש, כזה שחוזרים איתו הביתה וממשיך להציק בשבריו. התחלה של ספר משלי, שנים אחרי שנטשתי את כתיבת הפרוזה, לפחות זו שמגלגלת סיפור לא לי. עוד צעד אחד.