כשאת הופכת לאמא ואפילו קצת לפני, כשהבטן עוד תופחת, את מדמיינת לעצמך איך תיראה חוויית האימהות שלך. אני חייבת להגיד שהצלחתי לדמיין הכי קרוב למציאות. אני מאוהבת בילדה שלי עד סוף העולם וחזרה, אני נהנית כמעט מכל רגע (אולי לא מהקימה בלילה מדי פעם ולא מתה על הימים בהם היא קצת חולה).

החיים שלנו השתנו בהרבה מובנים, הם התמלאו בהמון רגעים של צחוקים ושמחה, שהיו שם פעם, אבל עכשיו הם בשלושה. יש גם שינויים קטנים שעושים לנו רק טוב. עוד לפני שאמה נולדה, אהבנו לצאת, לטייל, לבלות. לטייל זה היה להגיע למקומות סלולי קרקע, לחטט בגלריות לאמנות, לסעוד במסעדה שאף פעם לא סעדנו בה ולהתפעל מהשפע בשוק המקומי. זהו בערך.

היום לטיולים שלנו יש משמעות אחרת, אנחנו חוזרים אחורה בצעדי ענק אל בית הספר, אל הטיולים השנתיים, אל טיולי שבת עם ההורים שלנו, מחפשים מקומות להראות מחדש לעצמנו ולה. אנחנו מגלים שלטיול בטבע הישראלי , גם אם הוא טיול קצר, יש משמעות כל כך חזקה. הוא מרענן, מחדש, משמח, אנחנו מגלים ביחד המון דברים חדשים.

גיל שנתיים המבורך הביא איתו את היכולת להסביר, לשאול שאלות, לדבר על מה שרואים. להתרגש גם מ"בית חיפושיות" על דרדר סגול.

מיד אחרי פסח, עשינו החלטה שהשנה אנחנו מתחילים מסורת של טיולים בטבע. חצי יום, סיבוב מעגלי, הרבה צל אבל חייבים גם קצת שמש (ואם אפשר גם ים מנקה ומרגיע, כי מאוהבת בו עוד ממזמן).

בשבת האחרונה יצאנו לטיול מקסים ביערות הכרמל, עשר דקות מהבית שלנו. עין איילה בואכה יער עופר. התחלנו במסלול הזה שהיה בתחילתו מעט קשה לילדה בת שנתיים שלא מורגלת עדיין בהליכה על סלעים, אבל אחרי כמה מטרים התרגלנו. לא השלמנו את הסיבוב בין העצים, המעיין הנסתר והחרבה. לצערנו נפגשנו בלהקת דבורים שלא נתנה לנו לעבור. אבל הספקנו לראות המון טבע, פריחה אביבית, פרפרים, חיפושיות ומה לא.

אחר כך המשכנו ליער עופר, לנקודה הגבוהה שלו. שם צפינו על הים ועל הבית שנראה מרחוק. ואפילו על הארובות של חדרה. ממשיכים מעל מרכז מירב עוד כקילומטר ומגיעים לראש ההר, תצפית מדהימה על הים ועל השדות המוריקים של יישובי חוף הכרמל, שכנינו האהובים.

בראש ההר נבנה בשנים האחרונות מרכז אטרקציות לילדים עם המון אופציות ספורט אתגרי, ויתרנו ופרשנו למתחם הפיקניקים שנמצא במורד הגבעה ופרשנו מחצלת ליד הפרפרים שהחליטו לחנות במקום. זהו מתחם פיקניקים סואן בדרך כלל, בשבת האחרונה הוא דווקא היה שקט ושליו.

שיחקנו במשחק שבמהלכו צריך למצוא את הציפור שקוראת מלמעלה (ראו תמונה ראשונה במעלה הפוסט – אמא מצאה!) וחיפשנו פרפר צהוב בכל היער (מצאנו אותו כשחנינו בבית, עייפים אך מרוצים).

אחר כך המשכנו לאחד המקומות האהובים עליי, עין הוד. זה מקום שתמיד משרה עליי רוגע מיוחד, ואני חולמת על וילת אבן אמנותית מול הים ובין העצים. אכלנו גלידה מתחת לעץ הכי יפה שראיתי, בחצר המכולת הכי יפה שתכירו.

זהו טיול קליל לילדים (גם בלי לספק את התשוקה של אמא סוררת לעין הוד היפה), הוא עמוס בצל ולא מכביד וההליכה היא יחסית קלה.