בשבועות האחרונים אני עובדת על פרויקט והוא לא מתקדם בגלל הפחד שלי מעוד צעד קדימה, מעוד חשיפה. וזה קורה לא רק אצלי. על טבלה אחת, פרופסורית נפלאה ופתק קטן

בסוף השבוע האחרון יצאנו אל השלג. עטופים במעילים וצעיפים.

הקטנה של הבית עטפה את עצמה בצעיף הצמר האפור שלי והפכה לבובת מטריושקה עגלגלה בזכות שכבות הבגדים. מעל הכל לופף מעיל הפוך האופנתי שמאות ילדות רכשו במבצע באחת מהרשתות ותמונותיהן עיטרו את ציר הזמן של הוריהם בפייסבוק, כולן משחקות בשלג הזה.

נסיעה קצרה, עשר דקות מהבית, ואנחנו בשדות לבנים אפורים. יוצאים מהמכונית והאף נהיה מיד אדום. הידיים קופאות גם דרך הכפפות, המטריושקה מאושרת אז אנחנו איתה, זורמים. אחרי עצירה בכמה תחנות לאורך הכביש המוביל לצומת ווסט ולאחר מכן בכיוון אודם, הרגשנו שאנחנו קופאים, כבר אי אפשר לזוז בקור הזה. כל יציאה מהמכונית המחוממת לוותה באנחת "אוי לא, זה קפוא!" ורק הקטנה של הבית שמחה, אז זרמנו עוד קצת.

כדי להתחמם בכל זאת, עמדתי עם המצלמה וצילמתי בלי סוף. לאדם שכותב לעצמו, והרבה לאחרים, צילום בלי מילים הוא תרפיה מתוקה במיוחד. גיליתי שאני בורחת מהכתיבה אל הצילום בכל פעם שאני משותקת מפחד ולא מצליחה לכתוב כמו שאני אוהבת, מהבטן. ביום שבת המושלג, ברחתי אל הצילום בגלל הקור וזה קצת אותו הדבר.

אני משותקת מפחד

בשבועות האחרונים אני עובדת על פרויקט חדש והוא לא מתקדם בגללי. בגלל הפחד שלי מעוד צעד קדימה, מעוד קצת חשיפה. וזו לא רק אני.

הפחד – כמו הקור – משתק את רובנו כשאנחנו משתמשים בכתיבה כדי להתקדם.

הבוקר דיברתי עם אישה מקסימה שאני עומדת ללוות בכתיבה לעסק. זו הייתה שיחה ראשונה שבה דיברנו המון ולמדנו להכיר זו את זו. היא סיפרה לי שהיא עובדת על אתר כבר קרוב לשנה ולא מצליחה להעלות אותו לאוויר. המעצבת סיימה את תפקידה, הדפים מעוצבים להפליא, אבל הכתיבה שלה מעכבת את הכל.

"בכל פעם שאני כותבת על המטרות שלי, על השירות החדש הזה שאני רוצה להציע, על החלום שלי לעזור לאנשים, אני פשוט מפחדת, משתתקת ומפסיקה", היא אומרת.

"אני פשוט מפחדת – מהתגובות, מהפידבקים ומהביקורת, אז אני לא כותבת".

נזכרתי בעוד מקרה שסיפרה לי מעצבת גרפית שהגיעה אליי כי העמוד העסקי שלה בפייסבוק נותר יתום במשך יותר מחצי שנה. היא סיפרה לי שהייתה כותבת ואז, לפני חצי שנה בדיוק, היא שמעה את אחת האימהות בגן של הבת שלה מדברת על מישהי שעוסקת בעיצוב גרפי והעלתה לפייסבוק סטטוס "מביך".

מאז היא לא כותבת, לא מנסה אפילו לכתוב, בכל פעם שהיא ניגשת אל המחשב להעלות סטטוס, לקדם את עצמה, לכתוב בבלוג שהקימה בשתי ידיים כדי לספר את הסיפור שלה, היא משתתקת לגמרי. הפחד לא עוזב אותה.

הצעתי לשתיהן (ולעצמי) את הפתרון הבא – טבלת הלמה כן –למה לא.

ארבע פעולות פשוטות:

יוצרות טבלה של שני טורים 

כותבות במשך חמש דקות את כל הנימוקים – למה כן לכתוב ולפרסם, למה לא.

תולשות את הדף

תולות מול העיניים במשרד, בפינת העבודה או פשוט מצלמת ושומרים בטלפון הנייד.

בכל פעם שהפחד משתק, אני חוזרת אל הטבלה שלי, המצולמת לפניכן. אני מתמקדת בעיקר בטור ה"למה כן". אני מחדדת לעצמי את המטרה.

במקרה אחר, שבו ליוויתי אישה יקרה בתהליך הזה, הקלטנו יחד את נימוקי הלמה כן ובכל פעם שהיא חששה מפרסום תוכן, היא הקשיבה להקלטה שלנו.

מנטרה פשוטה שמגיעה מאיתנו ויוצרת מיקוד.

למי מותר להפחיד אותנו?

השאלה הנוספת שנשאלת היא למי בכלל מותר להפחיד אותנו. אני פוחדת מהביקורת, אבל של מי? האם באמת מפחיד אותי מה יגידו אנשים שאני מכירה? אולי דווקא אלו שאני לא מכירה ולא מכירים אותי הם אלו שתגובותיהם משתקות אותי? ולמה בעצם הם אלו שמשתקים אותי?

השבוע הקשבתי לשיחה מרתקת בין פרופ' ברנה בראון ובין צ'ייס ג'רוויס – אחד היזמים מאחורי "Creative Live", אתר הקורסים וההדרכות הטוב ביותר לטעמי.

פרופ' בראון, חוקרת התנהגות, סופרת מומלצת מאד ואחת המרצות המרתקות ביותר ששמעתי, סיפרה שבמשך המון שנים  פחדה מביקורת – אותה ביקורת של המון אנשים שמגיבים, קוטלים ומדברים על עשייתה ואבחנותיה לאחר שהתפרסמה בהרצאותיה ומחקריה.

בראון מציעה לקחת פתק קטן ולכתוב בו רשימה של כל האנשים שבאמת, אבל באמת, חשובה לנו דעתם.

היא גילתה שכשהיא חושבת ובוחנת עד כמה חשובה לה ביקורת של אדם כלשהו, היא מצמצמת את הרשימה לכמה אנשים בודדים. לרוב, מדובר באנשים קרובים מאד. את הפתק הקטן הזה קיפלה והטמינה בארנק שלה ובכל פעם שהיא מתמודדת עם ביקורת ופחד, היא פותחת את הפתק, קוראת את השמות האלו ומשתחררת מהפחד ההוא. המשתק.

התנסיתי בתרגיל הזה השבוע והפחד, כמו הקור, מתפוגג לאט לאט. מול התנור החם אני כותבת והוגה את הפרויקט הבא, ויש קצת פחד, אבל הוא פחד נעים, לא משתק.

היום שוב יום קר, אפילו קר מאד. את הפוסט הזה אני כותבת מאז שבע בבוקר, כותבת ומוחקת. ובסוף, מול ה"למה כן", גם לוחצת על הכפתור ומפרסמת.