ביום חמישי נקום בבוקר לבית כמעט ריק, שמעוטר רק בארגזים ופריטי ריהוט ריקים מתוכן. נחכה במתח לחברת ההובלות שתגיע במשאית ("שתהיה סגולה!" כך ביקשה הפיצקית בדרישות המעבר שלה) ונעמיס עליה את פיסות חיינו, אותן מיינו היטב בחודשים האחרונים וזיקקנו עד כדי כך שאנחנו לוקחים בדיוק את מה שצריך וכמעט לא יותר מכך.

המעבר שלנו במונחים גיאוגרפיים הוא לא דרמטי במיוחד. שעה ורבע של נסיעה לכיוון צפון-מזרח מהמקום שבו אנחנו גרים כיום. במונחים רגשיים, במונחי חיים פועמים ובועטים, מדובר במקבילה שלנו לרילוקיישן לאוסטרליה, כן, עד כדי כך רחוק. מבחינתנו זו התחלה חדשה.

עד הימים האחרונים לא התרגשתי במיוחד. סיפרתי על המעבר שהפך להיות עובדה טבעית וקיימת עוד כשהחורף היה פה (זוכרים אותו? רטוב כזה וקר?) בפרטים קרים וטכניים, פתחתי את ליבי רק בפני מי שהיה פתוח לשמוע. שלא הרגשתי לו/לי חופרת מדי.

כי קשה להודות שהמעבר הזה עבורי הוא לא פחות מאוויר לנשימה. כי קשה להודות עד כמה המקום שחיפשנו כל הזמן, זה שירגיש לנו הכי בית, היה כל הזמן מתחת לאף אבל לא הבנו זאת עד לפני כמה חודשים.

ואני מתרגשת.

אין פה דרמה גדולה או משבר קיומי עצום, רק רצון לשינוי. תחושה שבמקום שבו אנחנו נמצאים הכל בסדר, אבל רק בסדר. שזה נחמד אבל לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. כך זה התחיל, המסע שלנו צפונה – מחיפוש אחר משהו שהוא יותר מנחמד, שהוא נותן לנו לנשום, לחייך, לצחוק, להיות אנחנו. האנחנו הזה – הוא ואני והפיצקית שהצטרפה אלינו אחרי כמה שנים של ביחד – תמיד הרגיש לנו קצת אחר, קצת רוצה משהו שונה מהחיים, קצב אחר.

זה התחיל מתחושה שהמקום שבו אנחנו גרים כעת, שהוא גם המקום שבו גדלתי, השתנה מאז שאני הייתי ילדה. את השדות החליפו פרויקטים דחוסים שמוכרים חלום על כפר במיליוני שקלים אבל נראים כמו עוד שכונה בעיר, את השקט של שבת החליפו ג'יפים שעברו לכאן מהעיר הגדולה כדי להגשים את אותו חלום של כפר. את החברויות התמימות שהתחילו בגיל אפס וחלקן נמשכות עד היום החליפו תחרויות מותגים כבר בגיל שלוש. ואני, שחזרתי לכאן הריונית בחודש תשיעי אחרי כמעט 12 שנה בעיר הגדולה, לא ידעתי למה אני חוזרת. לא ייחלתי למקום כזה.

אני והוא איתי לא רוצים חיים כאלו לפיצקית. רוצים פשטות, רוצים אנושיות, רוצים לחיות חיים חסכניים, ידידותיים לסביבה, גם האנושית, נקיים מהפרעות והסחות דעת על הדברים הלא נכונים, לא רוצים להיות חלק מעדר. רוצים לקחת צעד אחורה, לחיות באיטיות, לעשות בעצמנו, לבנות בשתי ידינו, לגדול וללמוד, להכיר את הטבע, להכיר אנשים, מקומות – לא דרך מסכים.

אל הרצון הבסיסי הזה נוספו תקופות לא קלות. חווינו שנתיים קשות מאד, עמוסות טלטלות מחוץ לתא המשפחתי שלנו אבל לא רחוק ממנו כל כך. התא שלנו שרד את זה בקלות כי הוא חזק ואוהב ותומך, אבל אני – אני עצמי – הרגשתי לעיתים שאני מתפרקת. אני במקום שבו אני לא רוצה להיות, מתעסקת בדברים שאני לא רוצה להתעסק בהם, חולמת על חיים אחרים בלי כיוון להגשמה. במהלך השנתיים האלו נפרדתי מחברה רחוקה ומסבתא שאהבתי במיוחד והפרידה הזו הייתה יותר קשה ממה שהכנתי את עצמי. עם עצמי. כל אלו ביחד – חבילה עצומה של רגשות, התלבטויות, חרדות, קשיים פנימיים. כל אלו חנקו אותי.

כדי למצוא מפלט שבועי, סוג של נשימה ארוכה ונחוצה, נסענו בכל פעם לצפון. לטייל, לראות, לשנות אווירה. הירוק הזה בכל פינה, קצב המים הרגועים שזורמים בנחלים, הפסגות שהלבינו עם החורף והכנרת, הו הכנרת, שבכל פעם שהציצה דרך שמשת המכונית, התמלאתי בה ובכוחותיה. תיעדתי את הטיולים האלו דרך המצלמה כל הזמן, גם כאן בבלוג, הם היו לי ידית אחיזה חשובה. בכל פעם מחדש גיליתי שאני מרגישה בבית שם.

אני לא יודעת איך מרגישים בבית. זה מה שאני מנסה לגלות גם כאן, בבלוג הזה, זה מה שאני מקווה לגלות בצפון. אני רק יודעת איך מרגישה התאהבות במקום שהולך להיות בית. היא כמו התאהבות לכל דבר – דפיקות לב, התרגשות, שמחה לא מוסברת כשמתקרבים אל היעד. בין הגליל לכנרת לגולן שמעל – הכבישים הפכו ליישות שאני מחזרת אחריה במרץ, מתרגשת בכל פעם שאני חולפת בם, מרגישה שאני ממלאת את המצברים. מרגישה שיש מקום שנותן לי כוח להמשיך.

ומתוך התחושות האלו, שחלקתי עם בן זוגי האהוב, החלטנו, אחרי התלבטויות רבות, לעשות את זה. זה דרש הרבה אומץ להגיע להחלטה הזו, זוג שמנסה להימנע ממשכנתאות והלוואות, שעובד קשה לחסוך ולהתקדם, וכשניים שעדיין לא חוו את הצפון כמקום מגורים רשמי, החלטנו לקחת את זה לאט וקודם כל לעבור לבית שכור. לראות שזה באמת טוב לנו כמו שאנחנו חושבים.

ביום חמישי הקרוב נרד אל המושבה מגדל, נפנה שמאלה בצומת, ניסע לצד מטעי הבננות של קיבוץ גינוסר ונטפס לנו בעליה המפותלת, שמעוטרת בעצי מנגו בשלים ושופעים ובנופי השדות היורדים אל הכנרת. העלייה הזו מבשרת שהגענו הביתה, לפחות לעכשיו, למושב ליבנים.

הבית הקטן והמקסים שמצאנו לגמרי במקרה מחכה לנו. גם הבחירה בו הייתה התאהבות ומאז אני מתאהבת בו יותר ויותר. זה התחיל במודעה קטנה שהתלבטתי אם להתייחס אליה במשך שלושה שבועות ארוכים כי לא הכרתי את המקום בכלל, זה המשיך בביקור מהיר במהלך טיול בשבת בו הכרנו מקרוב וגילינו מקום עוצר נשימה ביופיו, כפרי ועדין, פשוט וצנוע. זה נגמר בשבוע שאחרי בביקור בבית ובהכרזה פשוטה וברורה שמצאנו ואנחנו "בדרך הביתה".

תכף ממש התחלה חדשה, בבית חדש, עם הרבה רעיונות חדשים גם פה בבלוג.

אני מתרגשת מכל צעד כמו ילדה קטנה.

(כל התמונות צולמו בגליל וברמת הגולן בשנתיים האחרונות בטיולי הנשימה שלנו בצפון ובביקורים לקראת המעבר)