ראש השנה 2016.
שנה נחתמה בעוד התחלה, אבל ממש התחלה. לא קלישאה של עונת חגים.
ביולי נחתם פרק קצר מאד בבית ההוא שמעל הכנרת. משם עברנו לצד השני שלה, אל הגולן. זהו מעגל שהתחיל לפני שלוש שנים, כשהחלטנו שאנחנו רוצים להצפין. תכננו בקפידה, קודם שכירות, לנסות, כי אולי זה לא מה שאנחנו חושבים. אחר כך בית, ממש בית, לאט לאט ושקל אחרי שקל.
התחלה חדשה, אולי סופית, שאליה נסחפנו בהחלטה אחת שעשינו בערב ראש השנה הקודם, כשהבנו שטוב ויפה לנו בו ברגע אבל הגולן הוא הבית שאנחנו רואים מול העיניים.
השנה האחרונה עברה כשנת מעברים. שנה עמוסה בדילמות וקשיים, בהתמודדות עם בירוקרטיות ובתחושה כללית של התרופפות השגרה. נדמה שהיומיום עבר מעלינו ומסביבנו, כמו רוח קלילה, מלטפת אבל לא באמת מורגשת.
היינו עסוקים בלחפש את הבית שלנו, בלמצוא אותו, בלהתמודד עם אתגרים קטנים וגדולים. על הדרך הבנתי.
עד השנה הזו, הייתי בטוחה שכתיבה היא פשוט המקום הטבעי שלי, לקחתי אותה כמובנת מאליה. הכי קל לי עם מילים, לשחק בהן, להשתעשע איתן. לא חשבתי עד כמה המקום הזה משמעותי בשבילי עד שהתחלתי לחשוב על העתיד, על החלומות והמטרות שלי.
כשאני מסתכלת קדימה ומסמנת לעצמי בשקט מטרות (מהגדולות האלו שגורמות לדפיקות לב מואצות ולהתרגשות) אני מבינה שאני עוסקת בדיוק במה שאני צריכה לעסוק בו.
הדבר הראשון שעשיתי עם תחילת השנה הנוכחית היה להסיר את כתובתי מרשימות ארוכות של ניוזלטרים שעוסקים כולם באותו הדבר – להגיד לי מה כולם עושים ואיך זה עובד עבורם מעולה. ואיך כולם היום "מנטורים" אז חשוב לאמץ כל פיפס.
הפסקתי להגיד לא לעצמי. "לא, זה לא יעבוד", "לא, ככה לא עושים את זה", "לא, ההוא אמר שעדיף ההפך". הקשבתי לי.
הבנתי שאנחנו באמת דור ה-Y. אנחנו שואלים את ה"למה", אבל מצפים שהתשובות יגיעו דרך אנשים שהבינו שאנחנו צריכים את התשובות האלו. אבל אין תשובה אחת, אין פורמט, אין פירמידה, אין משפך. יש אותנו, כל אחד עם התמהיל המיוחד שלו. אז הקשבתי לי ולתמהיל.
כך בניתי את האתר שלי, כך חזרתי לכתוב, כך חזרתי לצלם. סיננתי רעשי רקע וחשבתי על מה שעושה לי טוב.
תקופה של אתגרים ושינויים היא תקופת מבחן. בוחן פתע, כזה שמפתיע אותך עד כדי כך שהוא גורם לך לדבר קצת אחרת, להיות קצת אחרת. תקופה שבה המתח מגיע, צורב בזמנים הכי לא נכונים.
כשראש השנה הגיע לפני כמה ימים הרגשתי איך הכל נמחק, כמו תשליך שנסחף אל הים. החלטתי לחייך הרבה יותר, לחזור לדבר כמוני, לאהוב את האנשים שעושים לי טוב גם בשנות מעבר.
לשחרר את מה שכואב, עוצר, מציק, מפחיד. לשחרר את מה שחוסם, מאיים, מצעיד אחורה במקום קדימה.
זו כנראה השנה שבה למדתי הכי הרבה על הרע מול הטוב, על מה שכואב מול מה שמשמח, על מה שמעציב מול מה שמצחיק. כמה מרענן להתנקות מכל מה שרע, לקחת איתי לשנה החדשה רק את הטוב.
כמה אני מאושרת כאן, בנקודה הזו, עם ההבנות האלו. כמה טוב פשוט לחייך.
כל הזכויות שמורות (C) נועה סטרלינג – מאמנת תהליכים יצירתיים/כתיבה ככלי לריפוי, חקירה והתפתחות.
טלפון: 054-6107313