בפעם הראשונה שיצאנו עם הפיצקית לטיול היא הייתה בת שלושה חודשים. כן, רק שלושה. הייתי אז שלושה חודשים אל תוך חופשת הלידה שכל קשר בינה ובין חופשה הוא מקרי בהחלט. עטיתי תלתלי-אין-טיפוח על הראש ועל הפנים שלי השתלטו עיניים טרוטות/טרודות מעייפות ואימהות.

כל מה שרציתי היה לצלם לעצמי מן פוסטר כזה של חופשת לידה, שינציח רגע קצת יותר שפוי ממה שקורה בין קירות הבית. כמו תמונות האילוסטרציה האלו שמעצבים איתן אתרים שמחים. איזו תמונה של הפיצקית ושלי מטיילות בחיק הטבע, היא עם טוסיק חשוף ופסטורלי וירכיים שמנמנות של תינוקות קטנים שכיף לנשנש ככה על הבוקר, אני עם שמלה פרחונית בגזרת דוגמנית מתנפנפת ברוח כאילו לא ילדתי לפני 15 שבועות. כאילו שהעובדה שמעולם לא נולדתי דוגמנית איננה נוכחת.

נסענו לטיול רקפות של סוף חורף ברמות מנשה. בתוך המכונית הקטנטנה התחילה להיות רעבה והכביש המפותל אל גבעת הרקפות עשה לנו לא טוב. הפיצקית שבכתה באמת רק מתי שהיא צריכה, ומעט מאד ברגעים אחרים, פרצה אז בבכי קורע לב. יצאנו מהמכונית רק לכמה דקות, לנשום את האוויר הקריר-חמים של האביב.

צילמנו לעצמנו כמה אילוסטרציות של טיול שמעולם לא עברו את מחסום כפתור ה"מחק" (למעט זו שלפניכם, שנלקחה אחרי שהכל כבר הסתדר) וחיפשנו מקום שיזכיר לה את הבית, לפני שנברח בחזרה אל הבית. ברחנו לחוות התבלינים בבית לחם הגלילית, מקום שאנחנו אוהבים במיוחד, ישבנו שם שעה בחוץ ושתינו מיץ תפוזים, הפיצקית אכלה את הציצי שלי ואז חזרנו הביתה. וזהו, כך נגמר הטיול הראשון שלנו כמשפחה. אמרנו לעצמנו שאולי לא נולדנו להיות הורים כאלו שמתכננים טיולים עם הילדים בכל שבת וחוזרים הביתה רגועים ושלווים.

מאז עברו הרבה מים בכנרת. אני יכולה לסמן V  על התמדה ללא קץ. במקום לוותר אז, החלטנו להתמיד. יצאנו, טיילנו, הלכנו, התרגלנו.

בכל פעם שאני מספרת בבלוג או בעמוד הפייסבוק הפרטי שלי על טיול שערכנו, חופשה בטבע, מסלול או מסע, אני מקבלת איזשהו מייל, הודעה פרטית ולעיתים תגובה – איך יש לך אומץ לצאת לטייל עם ילדה קטנה ואיך את שורדת את זה. ואיך היא, כלומר הפיצקית, רגילה כל כך לטיולים. אולי לא במילים האלו, פחות דרמטי, לפעמים יותר היסטרי, אבל כך בערך. יותר מפעם שמעתי גם סיפורים על טיולים עם ילדים שנגמרו במסעדה הכי קרובה לשמורת הטבע, לאחר צעידה של חמש דקות מהחניון אל תחילת המסלול, התחרטות מהירה והופ…חזרה אחורה.

אני יודעת שעם תחילת שנת הלימודים נולדה גם השגרה ההיא שקצת שכחנו אבל רובנו מאמצים באהבה. אנחנו ממשיכים לטייל גם בימי השגרה, בסופי השבוע. והנה החגים כבר פה והשגרה שוב נשברת, מזג האוויר הופך סתווי (כך אומרת תחזית מזג האוויר של השבוע הבא ואני בוחרת להאמין לה) ואת כל האטרקציות דגמנו בחופש הגדול, כך שקל להחליט שאת הימים החופשיים מבלים בחוץ.

רציתי לשתף בכמה דברים שעושים לנו את החיים קצת יותר קלים ומאפשרים לנו להנות מטיול משפחתי מלא בחוויות טובות.

אנחנו הופכים רגעים קשים למשחק כיפי

מתישהו זה יקרה, תלונה, בכי, עצירה, קושי. למדנו לזהות את הרגעים האלו בתחילתם ואנחנו הופכים אותם למשחק. בכל פעם שזה קורה אנחנו עוצרים הכל ומתחילים משחק חדש.

כמה ואילו צבעים אנחנו רואים בדרך? הפיצקית ואני סופרות כמה צבעים אנחנו רואים בדרך. מכונית אדומה, מכונית לבנה, פרה חומה בשדה, עץ ירוק כהה, שיח עם פרחים ורודים.

אילו קולות אנחנו שומעים ולמה הם שייכים? האם הנחל עושה רעש? איך מים נשמעים? שמעת את הציפור הזו?

איזה שיר מתאים למקום שבו אנחנו נמצאים? כשאמא שרה "אוי כנרת שלי", הפיצקית זועקת "די אמא!" אבל היא בעצם ממשיכה לשיר איתי, קצת לזמזם.

לפעמים אנחנו סופרים פרות בדרך או בודקים איזה צבע יש לכל אחת מהן ("ראיתי שתיים שחורות, אחת לבנה, שלוש חומות עם כתמים בהירים").

באגמון החולה, אליו אנחנו חוזרים בכל עונה שוב ושוב ושוב (וזה ללא ספק אחד המקומות המומלצים גם בסוכות) נתנו לפיצקית להוביל ולזהות ציפורים, לחקות קולות ולנווט אותנו.

אנחנו שומעים על שגרת גלידה רק בטיולים

כן, יש לנו שגרת גלידה. היא מתרחשת בעיקר בטיולים. אנחנו לא קונים גלידה לבית אלא אם מדובר במאורע חגיגי במיוחד ורוב המתוקים בבית בימי יומיום הם פירות. בטיולים יש גלידה ובגלל שהיא לא שם מדי יום ביומו היא מיוחדת, שמורה לדקות שבאות אחרי הליכה ארוכה או שחייה בנחל.

היא מגיעה בסוף הטיול כשהמסלול נגמר. אנחנו עוצרים, מתיישבים על ספסל או על דשא, כל אחד בוחר לעצמו גלידה או שתייה קרה, אנחנו זוללים ונהנים. אנחנו מנצלים את הזמן הזה לנוח, לנשום קצת אחרי ההליכה, גם לספר לעצמנו מה שראינו במילים שלה – שלנו.

יש לנו ערכת טיולים קבועה

תיק הולך, תיק נוסע. תיק הולך עם רצועות גב נוחות, שבו בקבוקי מים קרים ובגדים להחלפה, קרם להגנה מפני השמש, מגבת אחת, פירות חתוכים ארוזים בקופסה אטומה. בתיק הנוסע אנחנו לוקחים איתנו עוד מגבות, לעיתים גם ערכת פיקניק. ויש גם צידנית. במכונית יש לנו ספר מפות (ממש כמו של פעם), מחצלת ענקית, המון מגבונים ומגבות לרגעים שבהם הכי מתחשק לקפוץ למים.

אנחנו מכינים את הכל מראש, לילה לפני.

אנחנו עושים תחקיר ושומרים אופציות לרגעי ספונטניות

לפני כל שבת מחוץ לבית, חג שמחייב טיול בטבע או סתם יום של טיול אנחנו עושים תחקיר. יש אינספור מקורות מידע לפירוט טיולים עם ילדים במסלולים שונים. אנחנו פותחים אתרים ובודקים את המסלול, האם הוא מתאים לגיל, כמה זמן הוא לוקח, האם נכנסים למים או לא, האם אפשר לקצר אם נמאס, אולי יש מקום באמצע לעצור לפיקניק, אולי המקום לא מוצל.

אנחנו מחפשים תשובות לשאלות האלו לפני שאנחנו יוצאים מהבית. אנחנו שומרים לעצמנו שתי אופציות סודיות באיזור למקרה שהמסלול לא יתאים. יש לנו גם תיקיית פינטרסט משותפת ובה מסלולים ומקומות שאנחנו מוצאים מעת לעת ויכולים להיות מתאימים ליום טיול ספונטני.

בתוך כל התכנון הזה, אנחנו די זורמים….

טיול לא אמור להיות מסע גיבוש, ולכן למרות שזה נשמע נורא מתוכנן, הטיולים שלנו די קלילים ונעימים. אנחנו הולכים בקצב איטי, אנחנו מדברים על הנוף, אנחנו עוצרים בנקודות מעניינות ואפילו חונים בהן, אנחנו טובלים במים גם כשלא תכננו זאת, אנחנו מנסים לזהות פרח, לשמוע ציפור בשמיים, להציץ לפרות שנמצאות במרעה, להסתכל על השמיים ועל הנוף. גם אם ארוחת הצהריים או הגלידה בסוף המסלול יגיעו באיחור.

אחרי העצות היבשות הללו, יותר מהכל אני יכולה לומר שפיתחתי אומץ לקחת את התיק בבוקר שבת, לתת לה יד, להוביל אותה אל המכונית ולנסוע למקום שלכמה שעות מנתק אותנו מהשגרה. מה שפעם היה משהו ש"צריך לעשות" כמשפחה הפך למשהו שבונה לנו לאט לאט אוסף של חוויות בלתי נשכחות, קטנות אבל גדולות וקרובות לטבע, שהפיצקית זוכרת גם בגילה הקטנטן. ובזאת הרווחתי גם אני.

כמה המלצות לטיולים קלילים עם קטנטנים שכבר כתבתי עליהם – לחצו כאן

שיהיה לכולם חג טיולים שמח! 

ניפגש בפארק, בגן הלאומי, בפסטיבל, בדרכים ולא בפקקים!