בפסח הזה הרשיתי לעצמי להושיט את הידיים אל השמש, להתחמם בה, לחגוג את האביב שהוא בעצם קיץ, להיות נוכחת ברגע ולא להפסיק לשמוח אותו. זה קרה רחוק מהבית, שלוש וחצי שעות נסיעה שמפרידות בין הצפון שלי ובין מושב חצבה השקט והיפה שבערבה, ששם בילינו את חול המועד.

קוראים לו חג החירות, אני יודעת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה שנים שאני מרגישה את אותה חירות זורמת לי בכל הורידים. בלי לאכול אפילו ביס אחד ממצה בפסח הזה, הגעתי לחופש הזה, המחשבתי, המדויק, שיוצר שינויים מבפנים. חג חירות.

רגעי החירות האלו קורים כמעט במקרה, אבל בעצם אין מקרה, שהרי אנחנו חושבים ויוצרים את המציאות שלנו דקה אחר דקה. זה קרה אחרי מפגש אחד עם אישה יקרה, יפה מבפנים ומבחוץ, שחיברה אותי בחזרה לעצמי בלי שבכלל ידעה.

פגשתי את כרמל בכנס מקצועי לפני חודש ואפילו פחות. דיברנו במשך חמש דקות לפני שהחלטנו שאת החג הזה אנחנו מבלות יחד. הוזמנתי יחד עם המשפחה הקטנה שלי לחצר היפה שלה בחצבה, להכיר אותה יותר טוב והחיבור הזה המשיך אל תוך ימי החופשה שלנו שם.

זוהי חירות מהרגע הראשון. להאמין שחיבור מיידי כזה לא קורה סתם וכדאי לחקור בו, להעמיק. הסכמתי מיד להגיע לחופשה במקום שאני לא מכירה, אצל משפחה שמעולם לא פגשתי, עם הזמנה פתוחה מבחורה שאני מכירה רק חמש דקות. ומשהו בי היה מלא בטחון, וידעתי שיהיה לי טוב, וכך היה.

במהלך ימי חול המועד בחצבה הראש לא הפסיק לחשוב. הוא חשב על המעצורים שמסיטים אותי מהחלומות שלי, מהתוכניות הקטנות והגדולות שנמסות אל תוך דיונות של פחדים וחששות. חשבתי לא מעט על החלומות הראשוניים שלי, הבסיסיים, שאני מסיטה הצידה כל הזמן.

פתאום הצלחתי לראות אותם מובהקים, בהירים. בתוך שמש של אחר צהריים מדברית, רוח חזקה מעל לדיונות חול, הייתי מהורהרת לטובה. ניסחתי לי בתוך הראש הכרזות אמיתיות, התחלות חדשות, יוזמות שנשכחו מזמן. מילים ועוד מילים שנשפכו אל מחברת הרעיונות הפכו את ההכרזות לפרטניות, למשימות שיש לבצע. וכמה קל פתאום הכל נראה לי שם רחוק מהבית, משולחן העבודה, מהטלפונים, מהפגישות.

פתאום גנבתי רגעים שהפכו בשנה האחרונה לנדירים יותר. למשל שעות אחר צהריים איטיות עם הבנזוג, שרועים על מיטה בצימר המאולתר והיפה כל כך שבו ישנו במהלך הביקור בחצבה.

פתאום גנבנו שעות של חיבוק, פשוט לחבק, לא יותר מכך. חיבוקים כאלו שהיום אנחנו לא מצליחים לגנוב ובטח שלא ליישם בלי להציץ בשעון, להיזכר בעוד מטלה. מתוך השעות האלו נולדו שיחות שלא התקיימו כבר ימים רבים, שיחות על התפתחות, על למידה עצמית פנימית, על אהבה ומה שיש ביננו, על מה שיש לכל אחד מאיתנו לתת ולקחת.

פתאום ראיתי את הבת שלי מתרוצצת עירומה על הדשא, קופצת אל תוך מי הבריכה הצוננת שטעמי קרטיב ובמבה וביסלי וחופש שוחים בה. שמחתי בה כל כך, בילדות הזאת שבאה לידי ביטוי באחר צהריים שקט בדשא שבין הבתים.

פתאום ידעתי להגיד לעצמי שהיא בסדר, והנה, היא לא רק בסדר אלא ממש מאושרת. כל מה שעשיתי הוא לחבק אותה שוב ושוב ושוב, בכל רגע שיכולתי, בלי לחשוש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר.

פתאום הייתי רגועה כמו שלא הייתי זמן רב. מאחורי המסכה שמשקפת חיוך מהוסס, נולד לו חיוך אמיתי. סיפוק ממה שיש, ממה שהולך להיות. החלומות פתאום היו הרבה יותר מחודדים ופשוטים ליישום. חירות ממעצורים מטופשים שחוסמים התקדמות, למידה, שינוי לטובה.

גם בדרך משם הביתה רצות המחשבות. הכל מתבהר איפשהו בין ים המלח לעמק הירדן, על כביש 90. המוזיקה מתנגנת ברדיו, השמש מחממת את הרגליים החשופות כי כבר קיץ ואפשר. הכפכפים מושלכים על רצפת המכונית לטובת מתיחה משחררת. אני מרשה לשמש לשטוף לי את הפנים בחומה, אני מרגישה יפה. אני אוהבת מסעות כאלו, את הנסיעות לשם ומשם שנותנות לנו זמן לדבר ולחשוב. אלו הזמנים שבהם אנחנו משוחחים זה עם זו במושב הקדמי על כל מה שקורה ונפתחים שוב.

נעים לי לספר פה גם על תהליכים שקורים בפנים. זה עוד שינוי שהוא להרגיש באמת בבית. לתת לבלוג הזה, ליומן הזה, להיות יפה מבחוץ ומבפנים. לספר על טיולים ואוכל טוב ומסעות קטנים וגדולים ורגעי משפחה והשראה מבחוץ ובית. הרבה בית.

הרגשתי בבית מבחוץ, אבל לא פחות מבפנים.