נוכחות שיוצרת מסגרת

שיוצרת שגרת כתיבה

בשמונה ועשר דקות בבוקר אני פותחת. זה כבר על אוטומט, יודעת איפה הכפתור הכחול מחכה לי, מכירה בעל פה את התהליך וזה ציון דרך של מציאות חיינו וציון דרך גם עבור טכנופובית כמוני. אני מחכה.

בינתיים מתיישבת עם המחברת הפרטית שלי שכבר כתבתי בה הבוקר אבל אולי לא מיציתי עד הסוף. אני מחכה להן.

חלונות הוידאו נפתחים, נפנוף של שלום ואז אנחנו מתכנסות לכתיבה. כל אחת לעצמה, כמו מדיטציה שבה כל אחד לעצמו, כך גם הרגעים האלו שבהם אנחנו זקוקות למרחב כתיבה בטוח. כל אחת עם שלה, אחת עם המאמר הבא לבלוג, אחת עם דפי הבוקר שלה, אחת עם הפוסט הבא לפייסבוק, אחת רק צריכה לשרבט לעצמה רעיון, לעשות בו סדר.

כך כמה פעמים בשבוע. לפעמים מגיעה רק מישהי אחת. לפעמים יותר. הכל מתקבל בברכה.

זוהי שגרה שיצרנו במועדון הכתיבה שלי, אחרי החודש שעסק בהרגלי הכתיבה, אז הרגשתי שכדי ליישם הרגלים קבועים, אנחנו צריכות ליצור עוגנים ואחד העוגנים הוא נוכחות. שמירה על נוכחות.

זהו חלק נכבד מהליווי האישי שלי, במהלכו אני שולחת את הנשים שנמצאות בתהליכי השינוי והיצירה לתרגילי כתיבה, וכדי שיצליחו להתמסר אליהם, אני נוכחת שם. לא כשומרת סף, אלא כמי שיוצרת את המסגרת, נותנת לגב משענת שקטה אבל בטוחה.

זהו גם חלק משמעותי בערכה של 31 ימי הכתיבה שיצרתי בשנה האחרונה וכוללת סשנים מונחים של כתיבה, כולל החלק של הכתיבה עצמה. אני שם לשמור על נוכחות בקולי, עד סוף הסשן, אפילו שהוא מוקלט מראש.

אנחנו זקוקות למסגרת תומכת כדי להתכנס לתוך עצמנו ולהתרגל למצוא שם משהו חדש.

מאחורי המילה נוכחות מחכות מתנות קטנות

במהלך השנים, למדתי לשלב את מסגרת הנוכחות כמעט בכל סדנה או תהליך שאני עושה. גם עבורי, האפשרות להיות עם מישהו, בשקט אבל בנוכחות, מאפשרת לי לא פעם לחזור לכתיבה צרופה, להתרגל אליה מחדש אחרי תקופות של ניתוק.

קל לנו יותר לאפשר לעצמנו את מסגרת הזמן הזו, לפנות לה מקום ביומן העמוס, אם יש שם עוד מישהו שנמצא איתנו. כשזה קורה באופן קבוע, למשך תקופה, המפגש הזה הופך בקלות להיות חלק מהיומן שלנו, כמעט באופן טבעי. משהו באחריות המשותפת מחלחל פנימה.

קל לנו יותר להישאר עד הדקה האחרונה, לתת לעצמנו הזדמנות לכתוב, רק כי יש שם מישהו שכותב לצדנו, שמשקף לנו את מה שכל כך טוב לנו לעשות וליצור. זה נשמע כמעט תמים, אבל זה מחלחל פנימה ועובד.

אחרי תקופות של ניתוק מהכתיבה ושל מחסום משמעותי, כזה שאולי לווה בהרבה מאד קולות מהפנים, ביקורת ושיפוט, מגיעה המסגרת התומכת ובשתיקתה, ללא שיפוט וללא ביקורת, מאפשרת  זמן נקי שבו כותבים לחוד אבל ביחד.

זהו בעצם מרחב התנסות ובדיקה, הזדמנות לטבול לרגע בתהליך הכתיבה, להתרגל אליו מחדש. אפשר לחזור למסגרת הזו כדי להתנסות, לאט לאט, ולבחון אם עולה משהו שאפשר להניח על הדף. הכל קורה בתוך מעגל תומך – גם בשתיקתו ואולי דווקא בגללה.

ליצור נוכחות דרך דיווח פשוט

חלק מהנשים שאני מלווה התרגלו לשלוח לי כמה מילים בסוף כל סשן כתיבה אינטואיטיבית. הן משתפות אותי בתחושות שלהן, לפעמים רק מדווחות שכתבו ולפעמים שולחות פשוט אייקון קטן בצורת לב או פרח, לסמן שישבו עם עצמן לדייט של כתיבה.

הכוכבית שאני רוצה להניח כאן היא תחושת ה"חובה" – חובה לשלוח דיווח. אני לעולם מציעה את אופציית הדיווח, מבלי להכריח.

כל אחת מאיתנו, ככותבת, צריכה לבחון האם סיטואציה כזו יכולה להרחיק אותה מהחופש שבכתיבה (הכתיבה הופכת למטלה שצריך לדווח עליה) או שהבחירה לדווח למישהו אחר על תהליך הכתיבה יוצרת עבורה מסגרת. זו הדילמה שאני תמיד משקפת לנשים שאני מלווה וכל אחת בוחרת מה מתאים לה.

כלי הנוכחות הוא כלי פשוט שעוסק בהקשבה מודעת ובשיתוף, הוא "כוח הביחד". בעוד הכתיבה היא תהליך פרטי, עדין ואינטואיטיבי, יכול הכלי הזה לעזור ביצירת ההרגל הקבוע, לשמור עלינו יציבות בתוכו – ופחות להרגיש לבד כשאנחנו כותבות.