כתיבת דפי בוקר

פשוט להתחיל פשוט

לפני 22 שנה קראתי לראשונה את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון. הכרתי אותה בעקבות ביקור בלונדון, בו פגשתי בן דוד רחוק של אמי, ג'וני, איש יוצר, מטפל, מונע על ידי רחשי הלב וההבעה המוכרים לי כל כך.

החיבור ביננו היה מידי ובמכתב שהגיע אחרי הביקור שלי אצל הדודים באנגליה, הוא המליץ לי לקרוא את הספר. "חובה למי שכותב ויוצר", ג'וני כתב. וכך עשיתי, בת 20 פחות כמה חודשים, קראתי וביצעתי בנחישות את מסלול השבועות של ג'וליה קמרון. ממרחק השנים אני יכולה להעיז ולומר שהתחברתי לחלק ולחלק ממש לא.

קראתי את הספר עוד כמה פעמים ואפילו עברתי הכשרה מרחוק בהנחייתה של קמרון עצמה במסגרת של שני קורסים שהתבססו על ספריה. התאהבתי בנחישות שלה לגרום לנו לכתוב ובחשיבות שהיא מניחה על ההתרוקנות כדי ליצור משהו חדש. על המרחב שצריך לייצר באופן יומיומי.

מי שלומד עם ג'וליה, לא משנה באיזה גיל, מקשיב לאישה קצת משונה, שמדי בוקר, ממש כמו הקפה הראשון או צחצוח השיניים, פותחת את הדפים וכותבת. בנחישות בכל מקום בכל זמן בכל תקופה. אי אפשר בלי זה. בקורס סיפרה איך היא מכינה בכל ערב קנקן קפה ומניחה אותו במקרר כדי שבבוקר, כשהיא פותחת את הדפים החלקים לכתוב את דפי הבוקר שלה, לא תבזבז זמן על קפה. הוא כבר יחכה לה מוכן ולא אכפת לה שהוא קר. הרגל זה הרגל.

כתיבה היא הרגל, לא שגרה

כתיבה היא הרגל. היא לא שגרה, היא לא חלון ביומן. כתיבה היא הרגל שמחבר אותנו מדי יום מחדש למי שאנחנו. ממש כמו שהקפה (או התה שהחליף אותו בשנה האחרונה) מאפס ועוזר לנו להתעורר, ממש כמו שהליכה בטבע על הבוקר לפני העבודה ממלאת אותנו בתובנות חדשות ובאנרגיה מעולה. הכתיבה מאפסת, מסדרת, מבהירה, עוזרת להוציא את הקוץ שנתקע לנו בגרון.

לג'וליה היו כללים מאד ברורים. כדאי על דפים לבנים, הכי מוקדם שאפשר בבוקר (באחד הספרים היא כותבת על כך שלפעמים היא כותבת עוד לפני צחצוח השיניים), 20 דקות ברצף או 3 דפים לבנים. אחר כך, זורקים את הדפים כאקט של השלכת כל ה"בלה בלה" מחיינו.

ההרגל שהתבסס אצלי עם השנים, וזה שאני מנסה לבסס אצל הנשים שמגיעות אליי לתהליכי כתיבה ולליווי בתהליכים יצירתיים, גמיש יותר. אני מאמינה שכל אחת יכולה לאמץ את הרגל הכתיבה הקבוע, אבל כדאי לשמור על רף של תנועה, מכאן לכאן. מיצירה להשתבללות, מהצורך להשליך על הדף את הכל לצורך פשוט לא לגעת, לא לעשות דבר.  

בחופשת הלידה הראשונה, כתבתי טיוטות לבלוג שניהלתי ובכלל עסק באימהות ובעיצוב הבית שלי, כי בתוך הטיוטות האלו יכולתי לייצר גם כתיבה עבור עצמי, הזדמנות לשפוך על הדף את הכל. זו הייתה מסגרת סלחנית יותר שבה נשמר ההרגל. מה שהופיע בבלוג היה תוצר אחר לגמרי של הדפים האלו, אבל ההתחלה הייתה בשבילי.

בחופשת הלידה השנייה, הקפדתי לנהל תכתובת עם עצמי דרך הנייד, כי יכולתי לעשות זאת גם עם מאיה על הידיים ובכל מקום בבית. החלפתי את המחברת שדרשה ישיבה יותר מרוכזת בטלפון הנייד, למרות שאני אדם של מחברות ופחות של טלפונים, רק משום שהייתי זקוקה לתכתובת הזו עם עצמי.

גם בשנה האחרונה, כשהקורונה הכניסה את כולנו הביתה, חיפשתי את הדרך למצוא זמן לכתוב, אפילו במשך כמה דקות, כדי להוציא מעצמי קצת מבליל המחשבות והתחושות שליוו את היום. מצאתי חמש דקות, ולפעמים יותר, ולפעמים מאיה הפריעה לי באמצע, ולפעמים היה שבוע שזה לא קרה. אבל ההרגל, כמו הרגל, הופיע שם וסימן את עצמו והזכיר לי לחזור אליו.

מתוך עשרות נשים שהיו בשנים האחרונות במועדון הכתיבה שלי, גיליתי את אלו שדבקות בכתיבת הבוקר כמו חמצן, את אלו שזורמות עם ההרגל כשהן מרגישות את הצורך לשבת, את אלו שמקצרות ומעצבות אותו אבל דבקות בו ברמה היומיומית ואת אלו שמוצאות לעצמן חלונות זמן קבועים ולפעמים מבקשות את תמיכתי בפועל ביצירת נוכחות מסביב לחלון הזמן, כדי להתמיד בו – וכך אני שולחת להן הודעה קטנה – "מתחילה לכתוב?" ופתאום יש אחריות לעשות זאת.

בלי הנחייה, עם הנחייה

אצל ג'וליה, אין שום צורך בהנחיות. "פשוט תכתבו", היא כותבת ואומרת. זו המשנה שלה, על כך מתבססת כל התורה. כל ה"פרופמס", העזרים והכלים והתרגילים, לא מתקיימים כשאנחנו פוגשים את עצמנו בבוקר, בתוך ההרגל היומיומי. בדבקות, היא ממליצה פשוט לכתוב, את כל מה שעולה לנו לראש את כל מה שמורגש בגוף כל פיפס קטן.

אצל חלק מהנשים שליוויתי עם השנים מצאתי קושי לעשות זאת, לפחות בשבועות הראשונים. יש משהו במפגש עם דף לבן וריק שמעורר תחושות שונות, הצפה מול שיתוק. אצל כל אחת זה משהו אחר. כאן, אני מאמינה שכדאי להשתמש בעזרים שונים.

תרגילים, משפטי פתיחה, נושא ספציפי שמאוגד לכמה מילים מנחות, כל אלו מסייעים לצאת לדרך. אחרי 100 מילים, לרוב הרוח תשתנה, נרגיש פתאום קצת יותר בבית והאמת שלנו, זו שצריכה להגיע אל הדף הלבן, תתחיל להראות את עצמה.

זה הזמן להסביר את 20 הדקות הקצובות. הן מאפשרות מספיק זמן כדי להיות מהוססים בהתחלה, לכתוב קצת מהראש המבולבל ולצלול פנימה, לאט לאט, אל מה שצריך לצוף, אל הנושאים שבאמת נמצאים שם בפנים ומבקשים להגיע אל הדף.

הכתיבה האינטואיטיבית הזו, שמתחילה מהראש ולאט לאט עוברת אל היד ואל תחושות ורגשות וסיפורים ונושאים כפי שהם מתקיימים בגוף בצורה האמיתית ביותר, היא היא ההרגל המסייע. המרפא.

לא חייבים תרגיל כתיבה רב שלבים ומילים מוכתבות מראש. אני מאמינה שהפשטות מנצחת גם כאן. הנחיות פשוטות, כמעט מובנות מאליהן, מאפשרות איזושהי נקודת פתיחה. 

הנה כמה הנחיות פשוטות שיכולות לעזור לצאת לדרך:

הבוקר אני מרגישה ___________

אני מרגישה עכשיו ש__________

הדבר שהכי יושב לי בראש עכשיו הוא __________

אני חושבת על ______________

דפי בוקר הם כלי נפלא ליצור בהירות מדי יום. הם מאפשרים לנו להקדיש זמן למפגש המיוחד במינו, העדין כל כך, עם מה שקורה באמת בתוכנו, על כל מכלול הרגשות שמרכיבים אותנו. הם מאפשרים לנו לנקות את המרחב ולפנות מקום ליצירה של משהו חדש.