לחזור שוב ושוב הביתה

בין חלום, מציאות ויצירה חדשה

נכנסתי הבוקר לבית החדש שאליו נעבור בעוד שבוע מהיום. ריק, קירותיו עירומים, נקי ומחכה לי. על הרצפה מחכים כבר כמה ארגזים שלא התאפקתי והעברתי לשם בשבת האחרונה, רק להרגיש שכבר יש בו משהו ממני.

היה שקט מסביב. בוקר מוקדם של אחרי צלצולי בית הספר ופתיחת שערי הגן, כולם בעבודה ואני בבית ריק מהלכת לי מסביב, בוחנת איך ארגיש בו. נכנסת למקלחת, מציצה במראה, פותחת חלונות, מלטפת את ארונות המטבח שניקיתי בסוף השבוע כדי שירגישו לי שלי.

אני מתרגלת אליו לאט לאט, מרגישה שאני צריכה לנשום את כל המעבר הזה מרעיון מכירת הבית למכירה ולמעבר, הכל תוך קצת יותר מחודש. אני הולכת בו בצעדים זהירים, כאילו עוד רגע מישהו יפתח את הדלת וישאל מה אני עושה פה.

ביליתי בו לבדי, בשקט של בית ריק, יותר משעה. לא עושה כלום, לא מסדרת, לא מנקה, ברור שלא מעיזה להתחיל להרכיב את מדפי הספרים המחכים בצד בחבילות ארוזות. רק מביטה בהם והלב שלי רועד, אניח עליהם עוד פחות משבוע את הספרים שמלווים אותי שנים וארגיש פה בבית, כמו שהרגשתי אחרי שהנחתי אותם על מדפים בדירות ובבתים אחרים, פעם אחר פעם.

הריק הזה של הבית העירום היה מנוגד לחלוטין למה שקורה בפועל, מחוץ לדלתות האלו. אני נעה בין תכנון ועיצוב וסקירה של אינספור רהיטים ואפשרויות ומכשירי חשמל ומצעים וכל מיני אחרים, רוצה שהכל יהיה לי בראש מתוכנן. אבל הלב אומר לעצור וקודם להרגיש. יש פה משא ומתן קואליציוני בלתי נגמר בין שני צדדים מנוגדים.

בסוף יצאתי והלכתי בשביל השקט אל הבית הישן שלנו, חושבת לעצמי איך אני נעה בין הצורך להתרגל, רק לטבול בהרגשה של הדבר החדש הזה ובין הצורך לתכנן, לקנות, ליצור לעצמי תמונה שלמה של כל חדר וכל פינה. בעצם הניגוד הזה כל כך טבעי.

הניגוד הזה מוכר לי מליווי תהליכים יצירתיים ומאלו שאני חווה בעצמי. הוא שם כשאנחנו צועדים בשביל השקט או הסוער, תלוי מי אנחנו שם, בין הרעיון והחלום והציפייה והמטרות המוגדרות ובין הדרך עצמה, התהליך היצירתי. אנחנו זקוקים לשקט, אבל גם למטרה נחושה, משחק בין חלום למציאות.  

להיות גם וגם, בין לבין

בכל ערב רונית (שם בדוי) יושבת עם שלושת הבנים שלה לשיחת "לפני השינה". במקום לשלוף את אחד הספרים המונחים על המדף בחדר השינה שלהם, היא יוצרת איתם משחק חדש מדי ערב. בואו נחשוב ביחד על סיפור, היא מציעה, והם בוראים ביחד מסע ואתגר ופיצוח. כל פעם קצת.  

רונית, שעובדת עם הורים וקטנטנים המון שנים, מספרת לי בפגישה השבועית שלנו עד כמה היא אוהבת את התהליך הזה, שבסופו נולדים משחקים לילדים.

אני אפילו לא חושבת על המשחק הבא, היא אומרת. אני פשוט נותנת לעצמי להיות איתם ולהקשיב להם, תופסת איזה רעיון לדמות מתוך השיחה איתם, אבל ממשיכה להקשיב להם.

אנחנו עובדות על העיקרון הזה, על הזמן הנדרש כדי להיות בשקט ולשחק.

חולפים כמה שבועות ויש משהו על הדף. עכשיו אנחנו כבר שמות מטרה, החלום הזה של משחק לילדים נוחת אל הקרקע. הוא התחיל מהשקט, מהמשחק, אבל ריחף שם תמיד מעל. זה מה שהיא רוצה לעשות. יש ציפיות, הן קטנות כרגע וזה טוב. שהילדים יהנו מהמוצר הזה, שהמשפחה המורחבת תתנסה בו, אולי רק אחר כך לפנות לחברות משחקים ולהציע לעולם. ככה, טובלות בחלום, מפתחות ציפייה מתוך השקט.

עוברים כמה חודשים. רונית כותבת, מדביקה, חושבת, כותבת, יוצרת, בונה את המשחק ומתכננת. היא מוצאת את עצמה מתבוננת במשך שעות על עבודות של מאיירים וציירים, שיכולים לצבוע את המשחק שלה בצבעים הנכונים. איך תיראה הדמות הזו? מי יצליח לאייר אותה? אנחנו מדברות על כל האפשרויות. זה קורה באיטיות, אנחנו דואגות להיזכר ביחד בכל פעם שהציפיות קצת חונקות מאיפה התחלנו את המסע, מאהבה לסיפור, למשחק, לילדים, ליצירה עבור ילדים ועם ילדים, כל פעם חוזרות לשם. נושמות שם.

אני שם עם רונית כשהיא מתכוננת לקראת הדגמה לחברת משחקים. אנחנו מנהלות דיון על כל האפשרויות, זהו דיון שאני מנהלת עם עצמי פעמים רבות בנוגע לכתיבה שלי וכאן הוא הופך להיות דיאלוג עם המון הקשבה.

רונית מתמקדת בציפיות, בחלומות, במטרות, אבל נזכרת בדרך, שוהה בה כדי לזכור מה מחבר אותה לדבר הזה שהיא כל כך אוהבת לעשות. לעזור לילדים להיות יצירתיים. לדמיין. במשך שבוע היא כותבת על החיבור הזה בין החלומות לדבר הפשוט הזה שהיא אוהבת לעשות ביומיום ומרגיש לה כל כך בבית. הכתיבה תאפשר לה למצוא את חוט השדרה הדרוש לה בתקופה הזו.

בשבועות הבאים תרגיש רונית שהיא צריכה לנוח מכל זה. להוריד מתח. ההצעה מונחת על השולחן והיא מחכה לתשובה, זה ייקח זמן, והיא לוקחת את הזמן לנוח מיצירה. להיטען. בפגישה הבאה שלנו, אחרי המנוחה, היא כבר מדברת על תקיעות ועל הצורך הבוער בה להתחיל משהו חדש.

אנחנו עובדות על שחזור התחושה שליוותה את הרעיון הקודם. איך כדאי להתחיל את המשחק עם הרעיון כדי שתרגיש בו בבית, כדי שתתרגל אליו. זה קורה לאט לאט, בעדינות, כל פעם קצת לחזור ולבדוק מה מתעורר, האם מה שמתחיל כאן מתאים.

רונית עושה את הדבר הכי טבעי לה, היא חוזרת הביתה, למקום הנוח, למשחקי הדמיון עם הילדים שלה. היא מנצלת חופש מבית הספר ומהגן כדי להיות איתם יותר ולראות מה יעלה מהמשחק, מהשיחות, מאלתורי השעשועים שהיא יוצרת כדי להעסיק אותם.

"שם אני הכי מרגישה בבית", היא אומרת לי כשאני משקפת לה את התחושות האלו, של להתרגל מחדש לפשטות ולריק של בית חדש, של רעיון חדש שצריך לבוא. "מרגיש לי נכון להתחיל משם שוב".

בדרך ליצירה חדשה, אנחנו צריכים לשחק בין הניגודים – בין התכנון וההגדרה ובין המשחק והחלום. אחד התרגילים שאני נותנת בהקשר הזה, הוא יצירת תוכנית שבה מצד אחד נכתב חלום או אפשרות למשחק הקשור לחלום ומהצד השני, ממש בשני טורים, נכתבים צעדים פרקטיים שיאפשרו לשים עוגן, להרגיש התקדמות גם תוך כדי משחק. שני התהליכים האלו יחד יוצרים בית ליצירה החדשה, בונים קירות יציבים ועמידים בפני האתגרים.

להרגיש בבית בשבילי היצירה

אני חוזרת לבית שעוד רגע נעזוב ומניחה את התיק. מסביבי בלגן אטומי, המטבח כבר חצי ארוז ונותרו רק הכלים שנשתמש בהם בשבוע הקרוב. התמונות שהיו תלויות בסלון מונחות בצד הדלת כדי שאקח אותן לבית החדש. הסלון ערום מכריות הנוי הכיפיות שאני כל כך אוהבת להתכרבל בתוכן מול סרט בטלוויזיה.

כמו הריק שמתגלם בבית החדש, כך גם הריק הנפער כאן. הצורך להיפרד מהבית החם וליצור לעצמי בית חם חדש, אני מתבוננת בקירות העירומים ונזכרת בהמון רגעים שעברו עליי כאן, גם וגם ובין לבין.

אני נזכרת בימים הראשונים שלנו כאן בגולן, בהסתגלות לבית הענק הזה שלא התאים לנו בכלל, בבדיקות החוזרות האם לעזוב או להישאר, בכל הניסיונות להפוך אותו לשלנו. אני נזכרת בהחלטה להיפרד ממנו ובאינספור הרגעים היומיומיים שהיו מתוקים לחלוטין. הוא העניק לנו בית לחשוב על החיים וליצור אותם כפי שנרצה, להבין מה נכון עבורנו, זה היה התפקיד שלו.

אני אומרת לו תודה על שנתן לי מקום לבדוק, לשחק ולהניח שם ציפייה וחלום. הנה זה קורה, קצת יותר מדויק. רק עוד שבוע.