
לחזור שוב ושוב הביתה – בין חלום, מציאות ויצירה חדשה
2 ביוני 2021
ליצור משהו חדש זה אומר לא לשכוח לעצור
17 באוגוסט 2021
כבר לא לבד ליד שולחן העבודה
כיצד עוזרת תמיכה מבחוץ לתהליך יצירתי?
אני זוכרת את עצמי בגיל 24 כותבת ספר, אחד מיני רבים שנטשתי בסופו של דבר במגרה. גרתי בקינג ג'ורג' מעל המספרה של שוקי זיקרי, דירה תל אביבית בת חדר וקצת, שולחן כתיבה מוצב על הדלת של המרפסת שממנה נשמעו כל קולות הרחוב. זה הרגיע אותי, הרעש, ובכלל רק רציתי למצוא לי מקום לכתוב.
כשאני מסתכלת על התקופה הזו, אני מבינה שזו הייתה התקופה הכי בודדה שלי. לא רק בגלל המגורים – בפעם הראשונה בחיי – לגמרי לבד, אלא בגלל תהליך היצירה האדוק שאליו נכנסתי, שקשור בחבל הטבור לחלום הגדול שלי, לעסוק בכתיבה ובתהליכי יצירה.
אני זוכרת שהייתי יושבת עד השעות הקטנות של הלילה וכותבת סצנות ועוד סצנות, בוראת לעצמי דמויות קיצוניות שהיום נראות לי תלושות כל כך. לימדתי את עצמי לבד להרגיש מתי הכתיבה שלי קשורה אליי ומתי מנותקת. זו כבר תובנה מכאן ועכשיו. לא ראיתי אז את השיעורים החשובים שתהליכי הכתיבה ההם, שכאילו לא הובילו לדבר, העניקו לי.
באותו זמן עבדתי בבית דפוס בפלורנטין בשעות הבוקר ואחר הצהריים השלמתי הכנסה במה שהיה עבורי סוג של חלום, לערוך סיפורים קצרים ושירים ולכתוב כתבות מקומיות לעיתונים תל אביביים כאלו ואחרים. זו הייתה עבודה מספקת אבל שואבת, נאחזתי בה כדי להרגיש שאני עושה משהו שקשור לכתיבה ובינתיים חלמתי את הספר הגנוז ההוא.
אני זוכרת את הלבד ההוא של הלילה. כשהחושך יורד ואני מובילה את עצמי אל המחשב השמנמן של אז, תחילת שנות ה-2000. פותחת את קובץ הוורד ומתבוננת בו במשך דקות ארוכות ונשאבת פנימה אל המילים ולפעמים זה עובד ולרוב זה ממש מרגיש לי גרוע ואני מוחקת וחוזרת לכתוב ומוחקת שוב ובסוף נשאר איזה משפט ואני הולכת לישון לבד עם כל הקולות האלו שאספתי בדרך.
אלו היו הקולות של מי שאמרה לי שכתיבה זה לא עיסוק בכלל, זה תחביב, של מי שהכשילה אותי בספרות כי כתבתי סיפור משלי, פרשנות אישית, על השיר של רביקוביץ במקום להעתיק מסיכומי השיעור. אלו היו קולות של ההוצאה ההיא לאור שרצתה ממני המון כסף ושל זו שכתבה לי שמורגש פוטנציאל אבל אני עדיין צעירה. כל הקולות, כל הציפיות, כל האכזבות.
בעצם לא הייתי שם לבד בכלל. אירחו לי לחברה אינספור קולות של אחרים וציפיות ששמתי על עצמי ותחושות של כישלון ופספוס וחוסר יכולת.
לא סיימתי את הספר הזה. הוא נכנס למגרה, עמוק עמוק, עד שאיבד מהרלוונטיות שלו. גדלתי, התבגרתי וצמחתי, והוא כבר לא היה מתאים למי שאני. חוויות כאלו הובילו אותי ללמידה ארוכה וחשובה – עד שהגעתי להכשרה המדויקת לי – אימון תהליכי יצירה.

נורות אזהרה נדלקות במקום הכי חשוך ועמוק
תהליך היצירה הוא תהליך מרגש וסוחף, אבל הוא אחד התהליכים הבודדים ביותר שיש. לא סתם, כשאנחנו חושבות וחושבים על כתיבת ספר, תסריט או הרצאה, על כתיבת מחזה או עבודה בסטודיו על תערוכה חדשה, מתגלה מול עיננו תמונה של שולחן כתיבה ומחשב ואנחנו לבד שם עם ספל הקפה המתרוקן.
אנחנו נוסעות ונוסעים לריטריטים של כתיבה להתנתק ולהיות עם עצמנו, זו מלאכה פנימית, רגישה ועדינה שתלויה רק בנו. אנחנו הצינור שמביא את המילים או היצירה לעולם. רק אנחנו.
ההתרגשות שמתגלה בתקופת היצירה הראשונה, כשהרעיון עוד טרי בראש ויש התלהבות מסביבו, מתפוגגת כשאנחנו בתוך היצירה, אז צצים כל הקולות. קולות הפחדים, החששות, תחושת חוסר המסוגלות, הציפיות המונחות עלינו.
כל אלו באים דווקא כשיש התקדמות בעבודה שלנו, דווקא כשאנחנו מעיזות ומעיזים לפרוץ קדימה. הקולות האלו הם לרוב סמן שאנחנו במקום שפורץ את ההרגלים היצירתיים הקבועים שלנו, שיש משהו בתהליך שעבר כבר את השלב השטחי, ועכשיו, במקום העמוק הזה שבו מתנהלת היצירה, מתחילות נורות האזהרה להידלק. "האם את מוכנה לגעת שם?".
העבודה התומכת בנקודה הזו היא לשאול, ביחד, בתוך אימון, מה מספרים הקולות האלו, איזה סיפור הם מציפים. התשובות לשאלה הזו דורשות לרוב תמיכה מבחוץ, עבודה משותפת של שתי פרספקטיבות – האחת סובייקטיבית, שלנו, השנייה אובייקטיבית – שם אני ומאמנים לתהליכי יצירה נכנסים לתמונה. לרוב, התשובות האלו יוצרות תהליך יצירה ותוצר הרבה יותר משמעותיים ועמוקים.
ללא תמיכה, הדפוסים האוטומטיים שלנו נכנסים לפעולה וכשחוסר הבטחון צף בעקבות אותם קולות, ברוב המקרים נחווה עצירה בתהליך היצירה, לפעמים עד כדי זניחת הפרויקט. פתאום המטרה הסופית שהצבנו לעצמנו נראית מטושטשת ולא הגיונית, כי "מי יקרא?", "מי ירכוש?", "מי יאהב?" ו"זה לא טוב!".
עבורי ועבור הנשים שאני מלווה באימון תהליכי יצירה, כלים כמו התמקדות, ACT וכתיבה אינטואיטיבית ויומנית מסייעים ממש ברגעים אלו. דרך עבודה משותפת עם הכלים הנפלאים האלו, אפשר להבין את הסיפור הפנימי שמסופר לנו ברגעי הלבד האלו של היצירה, לאפיין אותו ולהקשיב לקולות ממקום סקרן ורגיש.
כל הקצוות שצריכים להיסגר לפני השלב הבא
אחד הדברים שהופכים את תהליך היצירה לכזה שדורש תמיכה היא הגדרת המטרות המלווה אותו. גם כאשר הבחירה היא לצאת לתהליך הזה מתוך מקום שעוד לא חושב על יציאה לאור או מוצר כלשהו שיוולד, עדיין יש מטרה מהדהדת. לכתוב יותר, ליצור יותר, לעשות את זה בכל יום, שזו תהיה השגרה שלי וכו'.
כשאנחנו לבד עם המטרות האלו, בין אם מדובר במטרה כמו לצאת בסוף עם סדנה מוכנה או להגיע למצב שיש לי הרצאה מסודרת, לסיים את הספר או לאגד יצירות לתערוכה קוהרנטית או במטרה כמו לפתח שגרת כתיבה יומיומית שעוזרת לי להתמודד, יש צורך בעוד קול תומך שמלווה שם ועוזר לראות את התמונה מפרספקטיבה אחרת.
הפרספקטיבה שאני מאמצת היא מעבר בין מטרות גדולות כמו אלו שציינתי כאן ובין המטרות הקטנות, שהן הצעדים שבדרך. כל פרויקט יצירתי מורכב ממטרות וצעדים קטנים, אבני הדרך במסלול הארוך עד למטרה הסופית והמרכזית של הפרויקט.
העבודה עם מאמנת תהליכי יצירה משמעותית כאן, כדי לא להציף, לעשות סדר ולחגוג את המטרות הקטנות, כדי לא להרגיש שטבענו בתוך תהליך עמוק וארוך שהמטרה הסופית שלו לא נראית לעין, אלא להיות בקו ישר ובתמיכה כשאנחנו חוצים עוד מטרה ועוד אחת ועוד אחת, עד לסיום.
כל הקצוות שצריכים להיסגר לפני השלב הבא ביצירה, מובאים לפגישות, מאובחנים ומסודרים בראש, כך שיהיה קל להיכנס לסטודיו או להתיישב ליד המחשב, ולקחת צעד קטן וברור. צעד שנראה ומרגיש אפשרי. כך נוצרת התקדמות פרקטית ויש תחושה טובה של עשייה וסיפוק ממנה תוך כדי התהליך (והזדמנות להנות).

משאבים – המזון של תהליך יצירה אותנטי
אני חוזרת אל הילדה ההיא בתחילת שנות ה-20 שלה וחושבת על מה שהרכיב את השגרה שלה. עבודה במקום זמני שהיא לא אוהבת, תחושת "רחוק מהבית" ובדידות, למרות שהיא בעיר הכי גדולה בארץ. מאבקים כלכליים להחזיק מעמד ומסע אל החיים שהיא מתחילה לרצות. המון על הכתפיים שלה, היא עייפה.
על הכתפיים היא סוחבת לא רק את הדברים האלו שמאפיינים את אותה התקופה, אלא גם את מה שספגה עד אז, כאב וטראומה שעוד לא אובחנו, רגעים מטלטלים שלא העיזה לגעת בהם, תחושה כללית של חוסר מסוגלות ושאף אחד לא רואה אותה. היא שקופה. חוסר הבטחון שלה משתלט עליה, אבל יש לה חלום, חלום שלא תמיד מובן על ידי הקרובים אליה. חלום שלא כל החברים שלה יכולים להתחבר אליו.
היא סוחבת היסטוריה ארוכה של להיות לא מובנת מול היצירה שלה, של להיות לא מובנת על ידי האנשים שהכי קרובים אליה, וכבר דיברנו מספיק על כל הקולות שצצים משם ומסיטואציות רבות אחרות בחיים.
הייתי עוטפת אותה בדברים שמחזקים אותה, נותנת לה להיות כמו שהיא, מלמדת אותה להקשיב, מקשיבה ונותנת לה מקום. הייתי מראה לה שזה בסדר לגמרי שיש לה קול משלה. שמותר לה להשמיע אותו. הייתי אומרת לה שמאחורי חלומות גדולים יש תהליך מחובר למציאות.
תהליך יצירה אותנטי יכול להתקיים רק כשאנחנו יודעות ויודעים להקיף את עצמנו במשאבים. במילים פשוטות יותר, בדברים שעוזרים לנו להתמודד עם כל הציפיות, עם המשקל הזה על הכתפיים, עם הקולות, עם כל מה שבא מבחוץ ומתוכנו.
אחד הדברים הכי חשובים שאני עושה תוך כדי ליווי תהליכי יצירה הוא לעבוד עם הדברים האלו שתומכים ומחזקים את היוצר.
יש מי ששיחת בריינסטורמינג עוזרת לו להבין שהרעיון שלו נפלא ושאפשר להתקדם לצעד הבא, יש מי שזקוק לשלבים מסודרים – מן תוכנית פעולה מובנית, יש לי שזקוק למרחבי נשימה ויש מי שצריך להכניס אל היומיום שלו התנסויות שעוזרות לו להרגיש מאוזן ולגשת ליצירה ממקום הרבה יותר נינוח. יש מי שצריך מרחב בטוח לפתוח ולרפא בו פצעים. מרחב שבו אפשר להיות אנחנו.
לכל אחת ואחד יש צרכים אחרים ומשאבים שונים שאפשר להיאחז בהם, אבל יש משאב אחד שהוא חשוב ורלוונטי לכולנו – החיבור הפנימי, החזק והישיר, אל מה שאנחנו מבקשים ליצור, אל הסיפור מאחורי היצירה ואל המטרה שלה.
ליווי תהליך יצירה נעשה משלב הרעיון ועד השלב שבו היצירה יוצאת לאור, במסגרת שכוללת תמיכה כמעט יומיומית (דרך מייל) ותמיכה קבועה במסגרת של פגישות, בתדירות שנקבעת לפי הצורך ויש בה גמישות. התהליך שאני יוצרת עבור כל אחת משתנה לפי מהות הפרויקט כשהמטרה העיקרית היא ליצור שגרה יצירתית טובה וחזקה, שבה יש תמיכה קבועה לאורך כל הדרך.
