ליצור משהו חדש זה אומר לא לשכוח לעצור

על חשיבותה של עצירה לטעינה

שמונה בבוקר בשבת. הזריחה של הגולן עדיין צובעת הכל בזהב כמו שאני אוהבת, הכל מסביב מתעורר בעצלתיים. נכנסת לאוטו ולוקחת איתי את אמה לבית קפה. בדרך, במורדות הגולן, אנחנו שותקות, רק מתבוננות על הנוף. עוד רגע נתחיל לדבר.

אנחנו יושבות ושותות קפה לאט לאט, היא דווקא בחרה בשוקו קר ובבית הקפה הרדום בראש פינה אנחנו נהנות משיחה שקטה. ככה אני אוהבת את סופי השבוע שלי. אנחנו לא עושים כלום חוץ מלהיות ביחד, לנוח, להנות.

למרות שבצד המקצועי של חיי יש המון התפתחות והיא גורמת לי למוטיבציה אדירה ולרצון ליצור כל הזמן, להתפתח, אני לוקחת את העצירה הזו ומתענגת עליה. יודעת שהנוסחה המנצחת עבורי היא למצוא את הגם וגם, ליצור בתוך החיים.

אחרי שנה של למידה ועשייה מתחדשת מאחורי הקלעים, אני מתעוררת ליצירה או יותר נכון, ליציאה לאור של היצירות שבניתי השנה. תוכנית חדשה למרחב הכתיבה השבועי שלי, פתיחת הקליניקה לאימון יצירתי, הספר שלי. הכל נמצא בשלבי היצירה האחרונים באמת, אני מתרגשת מכל מה שצפוי אחרי החופש הגדול והחגים.

ההתרגשות מובילה אותי לרצות להיות שם כל הזמן אבל אני מבינה עד כמה חשוב לי לעצור ולהיטען. כמו ברגעים האלו בקפה, כמו בשיחות הפשוטות האלו ביני ובין אמה, פשוטות ופתוחות ונפלאות.

היו שנים שזה לא היה ככה. שרק רציתי לברוח מהחופש הגדול הזה, מהזמן הפנוי הזה, לעשות לעשות לעשות, לדחוף קדימה, ליצור מן מאמץ קבוע. אני יודעת להגיד היום עד כמה זה פגע בי ובסוף לא הוביל לדבר.

לראות גם את העצירה, להבין כמה היא טובה

"צריך ליצור באמצע הדברים" (Create in the middle of things), לימד אותי ד"ר אריק מייזל, מאמן תהליכים יצירתיים, אולי הראשון שפיתח סביב זה שיטה לפני עשרות שנים וכתב בינתיים יותר מ-30 ספרים על תהליכי יצירה ושחרור מחסמים. הוא גם המורה שלי ומי שאצלו עשיתי את ההסמכה שלי השנה.

אי אפשר לחכות שיהיה זמן, כי תמיד יהיה משהו, צריך לפתח שגרה שבה טובלים ביצירה כל הזמן ואם משהו נעצר, נחסם, בודקים למה זה קורה. זה לא קשור לזמן בדרך כלל.

חדשות טובות, אני אומרת לעצמי, זה לא שמשהו נחסם, להפך – משהו בך נפתח, ממש נפתח, את יוצרת, עוברת מרעיון לרעיון, בא לך לטבול בכל הדברים הנפלאים שאת עושה, את מרגישה שם שליחות אמיתית. קוראים לזה Flow ובא לך להיות שם כי זה נעים כל כך.

אבל סופשבוע, והבנות, והבית.

אני מזכירה לעצמי כאן עוד עקרון חשוב שלמדתי על בשרי עם השנים וגם אני צריכה תזכורת לגביו מדי פעם בפעם. עד כמה טובים ימי העצירה האלו בסופו של שבוע גדוש ביצירה, גם כאשר את באמת רוצה ליצור נונסטופ, גם כשזה כבר מהנה וזורם ובא לך.

ימי העצירה האלו הם ימי טעינה שמחברים לכל מה שחשוב מסביב, למה שתומך באמת ביצירה שלנו. כשאנחנו עוצרות רגע, סוגרות את המחשב, מתמקדות במשפחה, באהובים שלנו, בעצלנות, במנוחה, בהשראות מבחוץ, בהתכנסות לספר טוב, לסרט רומנטי, לכל דבר אחר שמעלה לנו חיוך על הפנים, אנחנו חוזרות אל העשייה, היצירה וההתפתחות הרבה יותר בטוחות, יש לנו מעטפת שמאפשרת לנו איזון חשוב.

לא השתבללות, עצירה מודעת

חשוב לי להפריד בין תקופות של עצירה מוחלטת מעשייה או יצירה ובין ימים של מנוחה וטעינה מחדש. ימי המנוחה האלו נבדלים בעיניי מתקופות השתבללות שבאות בדרך כלל בסופם של תהליכי פיתוח ויצירה, אחרי שהדבר החדש הזה שיצרנו הושלם. הסדנה יצאה לדרך, הקורס התגבש ועלה לאתר, ההרצאה כבר משוננת היטב והספר כתוב ועוד רגע יצא לאור.

במצב כזה, אנחנו מרגישות ומרגישים ירידת מתח ורצון לעצור לתקופה ארוכה. הראש הלב הגוף מבקשים לנוח מהתהליך הזה שכולל התמודדות עם פחדים, שבירת תקרות זכוכית ופרימה של חסמים ובלוקים שונים. יש צורך טבעי לנוח מהתנודות האלו וזה טוב.

קווים לדמותן של עצירות טובות ומטעינות

עצירות יזומות בתוך תהליכי היצירה עצמם הן נקודות טעינה כדי להמשיך אל תוך העשייה בטווח הזמן הקצר. יש קווים לדמותן שאני רוצה להניח כאן עבור מי שלא רגילה לקחת זמן בתוך תקופות עמוסות ביצירה ומפחדת לנוח ולעצור.

הן מאפשרות לנו להתחבר לתמיכה שמסביב:

עצירה כזו מאפשרת לנו לקבל אהבה. פשוטו כמשמעו. להתחבר אל האנשים שמחזקים אותנו, תומכים בנו ללא שיפוט ומאפשרים לנו להיות אנחנו במובן הפשוט והנקי ביותר.

הן מחברות אותנו לתחושה ילדית וילדותית של משחק, יצירה וכיף:

כשאנחנו בעשייה שוטפת אנחנו לפעמים שוכחים להנות מהדרך. העצירה הזו מחברת אותנו לתחושה הילדית הזו של פשוט לשחק בדברים, להתנסות, לדבר על זה בחופשיות, להיות בהנאה מוחלטת. לקפוץ עם הבנות שלי בתוך נחל קפוא בשעה שבע בבוקר בשבת, בלי לשפוט איך אני נראית או כמה ילדותית אני, מחבר אותי לתחושה גדולה של שמחה והנאה.

הן מאפשרות לנו לקבל השראות מבחוץ:

שיחת נפש עם חברה טובה על קפה בשבת, טלפון נדיר לחברה הזו שתמיד אי אפשר לתפוס, ספר טוב שהוא שום דבר מקצועי אלא לגמרי עלילתי וסוחף, הרצאת הטד הזאת ששמתי בצד להקשיב לה כשאתפנה מהחיים עצמם. הכל קורה בנקודות הטעינה האלו. פתאום אנחנו מוסיפות צבעים וטעמים וריחות חדשים פנימה אל השגרה. אנחנו עוצרות כדי לחזור עם עוד דברים חדשים שספגנו.

הן מאפסות ומחברות לערכים האישיים שלנו וליכולת להקשיב לעצמנו:

כשאנחנו בשקט, כשאנחנו במנוחה, כשאנחנו נותנות לעצמנו פשוט להיות, בלי משימות, בלי מטרות, בלי מטלות, אפילו אם זה לכמה שעות בודדות, אנחנו יכולות להתחבר מחדש לאמת הפנימית הזו, הכל כך חשובה למי שעושה ויוצר וכותב ומוציא לאור את עצמו. כשאנחנו שמות את עצמנו בחוץ עם כל מה שיש לנו להציע ורוצות לעשות את זה ממקום אותנטי, אנחנו חייבות לחזור כל הזמן אל הבסיס. העצירות האלו מסייעות לנו לרגע לעשות בדיוק את זה, להתמקד במה שאנחנו מרגישות מבפנים.  

אנחנו חייבות להתנקות, להתרוקן כדי להתמלא. ומותר. ורצוי.

אמה ואני מסיימות את הקפה ומטפסות הביתה אל הגולן. המכונית הקטנה שלי כבר רגילה לעליות. אנחנו מביטות דרך החלון מפעם לפעם על הדרך השקטה והריקה, מכירות כל עץ. השיחה ביננו מתמתחת ומתמשכת.

אני מביטה אל המרחב שבו אני חיה ומתחזקת, מבינה שהוא נותן לי כל כך הרבה חופש להחליט מה אני רוצה ליצור, הוא עוגן ובית. אני מביטה על אמה ומבינה עד כמה אני מוקפת באהבה. זה מספיק לי כדי להגיד לעצמי שזה יום טוב, ככה כמו שהוא, עצירה מוחלטת מכל מה שמחכה לי ביומן, במחברות, בחוץ.