
זה באמת צריך להיות מושלם? כך תכתבי בלי להיתקע ותפרסמי יותר
14 בפברואר 2018
גם לבלוג שמרגיש בבית יש משבר זהות
26 באפריל 2018
מכירות את הסיפור הזה על "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"? אני מרגישה ככה לגבי השנה וחצי האחרונות. כבר סיפרתי בפוסט אישי בבלוג איך בתקופת ההריון הרגשתי לא טוב, הרגשתי חשוך. גם הלידה הייתה קשה ומפחידה. אבל מאיה באה והשחר לגמרי בא איתה והוסיף המון אור למשפחה שלנו.
בציר הזמן הזה שבו כמעט ולא יכולתי לעבוד, חיפשתי את הדרך לשמור על הגחלת. לא לאבד את המומנטום עם כל התוכניות שהיו לי. רציתי לכתוב ולשווק ולעשות דברים ובכלל לעבוד. לא רק רציתי, פשוט היה צריך.
הלך הרוח שהיה הכי נכון לי היה "מוד של השראה", ככה אני קוראת לו.
זה לנצל את הזמן שבו אי אפשר לעשות משהו אחד, לעשות את המשהו האחר הזה שבכל זאת מקדם ולוקח אותי קדימה. אז התחלתי – ללמוד, לחקור, לכתוב לעצמי תוכניות, לכתוב תכנים ומסרים, להתכונן לחופשת הלידה שהיה ברור לי שתיאלץ אותי להתמודד עם עוד מציאות חדשה.
זה להיות כל הזמן בתוך מוד של השראה, להקשיב, לפתוח את הראש ולדעת לזהות כשמגיעים רעיונות חדשים. לא לחכות להם, אלא להיות כל הזמן קרובה אליהם.
אני אוהבת את מה שאני עושה, אני אוהבת את זה שבניתי לי עסק של מילים, שזה כל כך טבעי לי ונכון, ולא רציתי שזה ייגמר. היום אני מבינה שלהיות במוד של השראה זו דרך חיים, לא שיטה או החלטה של רגע, אלא פשוט הלך רוח שיש לו המון יתרונות בכל הקשור לכתיבה בעסק.
תרגילים לחיפוש רעיונות זה נפלא אבל…
בסדנאות שלי ובעבודה פרטנית עם לקוחות אני משתמשת לא מעט בתרגילים לחיפוש רעיונות. הם מספקים טריגר מעולה להתחיל ולעבוד. הם מספקים נקודת פתיחה מעולה ליצור מוד השראה.
אם אני מסתכלת בראייה רחבה על כל התרגילים האלו אני מבינה שהם מספקים כיבוי שריפות, בעיקר אם עושים אותם רק כשצריך. הם חשובים כי הם מאפשרים לנו לאסוף רעיונות לכתיבה על העסק ובכלל ברגעים שבהם אנחנו צריכות לעשות זאת. הם מעין פלסטר כזה שפותר לנו את הבעיה, סוגר את הפינה.
לעומת תרגילים, מוד של השראה הוא משהו שאנחנו מפתחות מבפנים ונמצא איתנו כל הזמן. הוא עוזר לנו באופן שוטף להביט סביב וללקט רעיונות בלי הפסקה. זה לא פלסטר. זו לגמרי דרך חיים. זה להחליט שאנחנו ממשיכות ללמוד מהסביבה, להקשיב ולהיות נוכחות בכל מה שקורה, בלי הפסקה.
אז איך לפתח את מוד ההשראה?
משמעות הלמידה – כל הזמן, בלי הפסקה
אנחנו מוצפות היום בקורסים, סדנאות, סמינרים, וובינרים והדרכות. לא כולם יפתחו לנו את הראש ויחדשו לנו. אני חושבת שלא כדאי להישאב אל תוך מערכת היועצים והמנטורים העסקיים, שמציעים עוד ועוד ועוד גישות ולפעמים קצת מבלבלים. אני מדברת דווקא על ללמוד דברים חדשים לגמרי, כאלו שלא קשורים ישירות לעסק ולמצוא את הדרך לקשר אותם לעשייה שלנו.
בשנה שעברה הלכתי ללמוד צילום אחרי המון שנים שבהם לא נגעתי במצלמה. כבר למדתי צילום בעבר אבל רציתי למצוא איזושהי דרך להתבטא כי לא הצלחתי לגעת במילים. זה קירב אותי דווקא לכתיבה ואהבת הצילום שלי גם היא התחזקה. וכמה רעיונות עברו שם בדרך, בקו הזה שבין מילים ותמונה.
השנה אני לומדת כתיבה טיפולית. זה משיק ולא משיק למה שאני עושה, זה בעיקר מחזק אותי בכתיבה . הלמידה על כתיבה אחרת עוזרת לי לשמור על מוד של הקשבה לעצמי – וזו השראה.
ללמוד זה גם להקשיב לפודקסטים, לקרוא ספרים (גם ספרות יפה, כזו ששמים ליד המיטה ומתענגים עליה כל פעם קצת), להקשיב להרצאות בנושאים שונים ופשוט לרצות ללמוד. לדעת עוד על כל מיני דברים.
השראה מתחבאת בכתיבה אינטואיטיבית
לא תרגילי כתיבה, אלא פשוט כתיבה. "פשוט תכתבי", כזה בדיוק.
לקחת מחברת, לשרבט בה, לרוקן אליה, לכתוב את המחשבות כמו ילדה בגיל 12 עם יומן, מפתח ומנעול קטן. פשוט לכתוב.
בניגוד לתרגילי כתיבה שמכתיבים לנו לכתוב כמה דקות בכל יום כך וכך עמודים או להגדיר את התרגיל כתשובה לשאלה מסוימת שמטרידה אותנו, כתיבה אינטואיטיבית היא פשוט לכתוב. כל מה שעולה על רוחנו.
אפילו שורה משיר שמתנגן לנו בתוך הראש בבוקר או סיפור קטן על אחר הצהריים שעבר עם הילדות בפארק. המון השראה מתחבאת ברגעים הקטנים האלו שאנחנו מתעדות לעצמנו בלי שום מטרה מוגדרת.
להיפגש, לצאת מהמסך, לדבר, בעיקר להקשיב
אנחנו חיות בעידן וירטואלי שבו אנחנו פוגשות חברות על המסך יותר מאשר לקפה של בוקר במקום השכונתי. אני מאמינה שלצאת מהוירטואלי זה להיות במוד של השראה.
לא רק לקרוא סטטוסים, להגיב ולנהל דיונים אונליין, אלא להיפגש, לצאת מהמסך ולהקשיב. להסתכל לתוך העיניים, לשמוע את הקול, להגיב בקול שלך, בלי שהמסך מפריע בדרך. אין חומות, אין חיץ, יש מפגש אנושי.
במפגש הזה אנחנו צריכות לא רק לדבר, אפילו אם אנחנו פטפטניות ולא מסוגלות לשתוק (היי!), אנחנו צריכות לפתח את שריר ההקשבה. אני מודה שלי לקח לא מעט זמן ללמוד להקשיב יותר מאשר לספר ולדבר, כי אני אדם שמרגיש בנוח גם דרך מילים כתובות וגם דרך שיחה. ובכל זאת, בשנים האחרונות אני משתדלת קודם כל להקשיב.
לחזור לתחנות תרבות שאיבדנו בדרך, בתוך היומיום
לפני שבועיים ראיתי סרט זוכה אוסקר שעסק בחייו של סטיבן הוקינג. זה קרה בשישי בערב, אחרי יום מעייף ומתוך זפזוף בין ערוצי הוי.או.די. פתאום הבנתי שחוץ מכמה הבלחות קולנועיות לסרטי ילדים, לא ראיתי סרט טוב מאז שאמה נולדה.
פעם הייתי רואה כמעט כל סרט חדש שיוצא. זו הייתה התחייבות לעבודה שלי כעורכת תרבות. ראיתי כדי להתעדכן, להכיר ולדעת על מה מדברים. מאז שילדתי את אמה, נתקעו ההשפעות התרבותיות שלי רחוק רחוק, הן נעלמו לתוך עולם של אימהות מחייבת ועסק שצריך לתפעל ובכלל שגרה.
החזרה הזו לצפייה בסרטים טובים, להקשבה למוזיקה חדשה וישנה – לא רק על הדרך בגלגל"צ, לקריאת ספרים מכל הסוגים – גם כשאנחנו עסוקות, הייתה כל כך חשובה מבחינתי. את הספרים לא הצלחתי לעזוב גם כשאמה נולדה והבנתי שאני מחייבת את עצמי לשמור על השראה כשאני קוראת אפילו פסקה אחת ביום.
כשאנחנו מחפשות על מה לכתוב, תרגילי חיפוש רעיונות בהחלט יכולים לשמש כגלולה מתוקה, מעוררת. אבל מוד ההשראה מאפשר לנו לשמר כל הזמן את החיפוש הזה אחר רעיונות, לזהות כשהם מגיעים, להיות יצירתיות יותר וחופשיות יותר ובעיקר – להפתיע, להעשיר ולתת ערך – למי שקורא אותנו ובעיקר לעצמנו.
1 Comment
[…] תקשיבו טוב לשיחות שלכן עם אחרים ולסיפורים שלכן ושלהם, תקשיבו לשאלות שאתן נשאלות, תקשיבו למחשבות שלכן, עם […]