לפני כמה שבועות דיברתי עם כרמל. היא סיפרה שהיא הרגישה שיש לי קושי, שמשהו במה שכתבתי באותו שבוע ופרסמתי שיקף את העובדה שאני עדיין מתלבטת לגבי העשייה שלי.

ריגש אותי שהיא הצליחה לקרוא בין השורות ולראות אותי, להרגיש, כמו ברגע ההוא שהתקשרה אליי בשישי בבוקר לשאול אם אני בהריון, רק כי קלטה מתמונה שהעליתי לאינסטגרם שאני שותה תה במקום קפה. היא צדקה, היא ידעה כמעט לפני כולם.

הפעם זה קרה אחרי שיצרתי והתחלתי לשווק תוכנית דיגיטלית חדשה, קראתי לה "פשוט לכתוב" והיא הייתה אמורה להיות שלוחה אינטרנטית נוספת של שיעורי כתיבה. משהו בה לא היה מדויק לי. עבדתי במרץ על שיעורים וכלים ועזרים והמון מידע, האתר עודכן, בפייסבוק פרסמתי אותה במרץ, אבל לא. פשוט הרגשתי שלא.

אני לא יודעת לתאר מה קרה.

זה אף פעם לא קרה לי קודם בצורה כל כך מוחצנת ואני מודה שהקושי לבטל משהו שיזמתי היה אדיר והציף המון רגשות.

הרגשתי כשלון, קצת מבוכה, המון פחד ממה שיגידו עליי, הרגשתי את ה"מה יגידו" הזה הכי בתוך העצמות. אבל ידעתי דבר אחד פשוט – מהרגע הראשון, למרות שהיא נכתבה בהתלהבות כמטרה בתוכנית העסקית שלי, הרגשתי שהיא לא בדיוק מה שאני צריכה לעשות, היא לא בדיוק הדרך הנוחה והטבעית לי.

אני בטוחה שבסוף הייתי נהנית ממנה. אני בטוחה שהנרשמות הסבלניות שנרשמו וקיבלו ממני את מייל ההתנצלות בו בישרתי שהתוכנית לא תיפתח בסוף נובמבר, היו נהנות ממנה. בכל זאת, משהו בי אמר "רגע, תעצרי, זה לא מה שאת צריכה לעשות עכשיו".

אז לא עשיתי, עצרתי.

רשמתי את כל המשתתפות לקורס אחר שלי, לגמרי במתנה וקיבלתי מהן פידבקים ראשונים שהן לומדות ועובדות במרץ. הקלישאה הזו של "אבן יורדת מהלב" הייתה פה כל כך רלוונטית ובמקום.

יש קלישאות כאלו, אתן יודעות, שהן לגמרי במקום, כמו העניין הזה של להקשיב לבטן. גם בכתיבה, בין אם היא אישית, סיפורית או שיווקית, אנחנו צריכות להפעיל את השרירים האלו – שרירי הבטן שמסמנים ומאותתים לנו מה נכון ומה לא.

לצד שאלות על עריכה והאם הטקסט קריא ומובן, אלו כמה שאלות שאני שואלת את עצמי לפני שאני מפרסמת כל טקסט.

האם אני מרגישה בנוח?  

חשוב לי להרגיש בנוח עם מה שאני כותבת ומוציאה לאור. יש המון טקסטים שבסוף נגנזים, הם לא מגיעים לממשק הפרסום ונעלמים. זה ממש בסדר, לפעמים אני חוזרת אליהם אחר כך ופתאום הם כן מרגישים נכונים.

אני מפעילה שיקול תוך כדי קריאה, לא מעלה טקסט בלי לקרוא אותו ולפעמים קוראת אותו שוב גם אחרי שפרסמתי אותו. חשוב לי לעמוד מאחורי הסיפור שאני מספרת, להרגיש איתו הכי כנה ואמיתית, לא להרגיש שהוא מאולץ כי פשוט התאים לסיטואציה. אני רוצה להרגיש בנוח.

האם הטקסט הזה מייצג אותי?

בעידן ה"הכל מושלם" קשה לנו לפעמים לזהות את הקו העדין והלעיתים שקוף שבין האמת שלנו לאמת כפי שאנחנו רוצות לספר אותה. כן, יש פה מערכת איזונים רגישה מאד. אני מאמינה שזה בסדר להראות את השערה הסוררת ואת הבית המבולגן. זה בסדר להציף גם קושי.

כשאני כותבת טקסט ושוקלת האם לפרסם אותו, אני שואלת את עצמי האם הטקסט הזה מייצג את נועה. לא את נועה של רגעי האינסטוש הערוכים, אלא נועה של המפגש פנים מול פנים, של חשיפת האמת. אני רוצה שתהיה הלימה בין מי שאני בכל מקום שבו אני נמצאת.

בכנות, זה לא תמיד מדויק. אני עובדת על זה ובעצם כל מי שכותבת עובדת על זה. אנחנו מרגישות את הזיוף שלנו בקלות, לא צריך לחפש אותו, והכל שאלה של כמה זה נוח לנו לכאן ולכאן.

אצלי, זו עבודה פנימית מתמשכת שעוסקת בחוסר בטחון ובתכונה המעצבנת הזו של אופטימיות מסחררת, אבל אני לומדת להציף בדיוק את מה ומי שאני. אני הרי ממש בסדר.

האם הסיפור שאני מספרת רלוונטי ומגיע בהקשר הנכון?

יש היום טרנד. לספר סיפורים. אין שמחה ממני על הטרנד הזה שהוא ממש לא טרנד אלא משהו שמעסיק סופרים וכותבים וחובבי סיפורים במשך דורות על גבי דורות. זה כן טרנד שיווקי.

לחפש בקישקעס, למצוא את הסיפור הנכון (או זה שקצת עובר שינויים כדי להפוך לנכון – הממ…), לפרסם אותו בהקשר למוצר או לשירות שלנו. קודם כל תספרו סיפור כי זה גורם למי שנפגש איתנו להיכנס פנימה, לרצות לדעת עוד.

וזה נכון, סיפור באמת יוצר עניין, סיפור הוא משהו שזוכרים, סיפור הוא משהו שמתחבר לנו למקומות הכי קטנים ואינטימיים שלנו. סיפור טוב של מישהו אחר תופס אותנו במקום שבו כל ההגנות שלנו קיימות, הוא מתחבר לנו לחוויות ילדות והתבגרות, לאירועים שאנחנו עברנו, לאנשים קרובים – להמון מקומות חשובים.

אז מתי זו בעיה? כשהסיפור הופך לכלי ציני, כזה שמומצא או עובר שינוי וטוויסט כדי להתאים למטרה השיווקית. אני מאמינה שצריך לשאול את עצמנו תמיד האם הסיפור בכלל רלוונטי פה, ואם לא – עדיף פשוט שלא.

אנחנו מנסות להפעיל אינטואיציות כל הזמן.

אנחנו שואלות את עצמנו כמעט על כל דבר האם זה טוב או לא טוב, האם זה נוח או לא, אנחנו קשובות לבטן. זה חלק מלהיות עצמאיות ויזמיות. לפעמים אנחנו צריכות לעבוד על זה, לפעמים זה בא טבעי.

גם בכתיבה, האינטואציה מתחדדת כשאנחנו עומדות מאחורי המילים שלנו וכשהן באות מהמקומות הכי אמיתיים שלנו. הכל מתחיל בלשאול את השאלות הנכונות.

עוד כמה דברים שקשורים לנושא:

עוד קצת על מה שצריך לעשות לפני שמפרסמות את התוכן שכתבנו

38 שבועות של השראה – זו השראה אחת לכתוב שמגיעה אליך בכל שבוע במתנה ממני

ב-30.1.19 אני מגיעה לתל אביב לסדנה אחת שיהיו בה עוד המון דברים שאפשר להיעזר בהם כשאת כותבת.