מה לעשות כשרעיון פשוט מגיע, כאילו משום מקום, וצורח עלייך "קחי אותי!"? התמודדתי עם השאלה הזו בסוף השבוע האחרון והיא גרמה לפרפרים (נעימים) בבטן וללא מעט תובנות

שלכת ליד הבית. ואיתה המון רעיונות.

אולי זה בגלל שזה היה סוף השבוע הראשון מזה המון זמן שבו היינו בבית, ככה סתם, בלי תוכניות. וכל אחד היה לעצמו. מתעצל במיטה, מכורבל, והיה לי זמן לחשוב.

זה היה בוקר שבת כזה שמתארך לו עם קפה וטיול בגינה הרטובה אחרי הגשם, ומוזיקה באוזניות, וקצת קריאה טובה.

מאוחר יותר הגיע בישול של צהרי חורף וריח של בית ושקט כזה באוויר. הכל היה לי מחודד יותר.

ואז פתאום נפל לי האסימון, אחרי יותר מ-15 שנה שהוא לא נפל.

איך ייראה הספר שלי ומה יסופר בו ואיך הוא מתחיל.

התהלכתי עם פרפרים בבטן, שמרתי לעצמי עד שכבר לא יכולתי ובערב סיפרתי את הכל לאיש שאני אוהבת.

כשהרעיון צורח עליי ואני סותמת את האוזניים

חשבתי על רעיונות במשך כל סוף השבוע ואל תוך השבוע הנוכחי.

נזכרתי במה שאומרת אליזבת' גילברט בספר המעולה שלה Big Magic על הרעיון שמטייל בעולם עד שהוא מגיע עד אליך. ואז, כשהוא מגיע, התפקיד שלך הוא לקבל אותו בזרועות פתוחות.

אנחנו חייבות להיות במקום הנכון, ברגע הנכון, כדי לקבל את הרעיון ולאמץ אותו בחום אל לבנו.

יותר מכך, אנחנו צריכות להיות לו זמינות. לטפל בו עם מצפון, להבין שהוא כאן כדי לתת לנו משהו ממנו אבל הוא יישות לכל דבר, כזו שנעלבת כשמתעלמים ממנה ועוברת לקבל הצעת מחיר ממישהו אחר.

כמה רעיונות צורחים עליי מדי יום? הם צורחים באגרסיביות כי לא תמיד אני מצליחה לשמוע.

אני כותבת לכולם על הכל, אבל את הרעיונות שבאים אליי ומבקשים שאתן להם את מלוא ההתייחסות אני לא מצליחה לאמץ בחום כזה. בדרך כלל אני מטפלת בהם בקור.

עצים עירומים בשדרה ליד הבית. רמת הגולן

יותר מדי רעיונות שמונחים בקצה של הראש, מקופלים

וזו אחת הבעיות עם רעיונות.

אני קמה איתם מדי בוקר והולכת לישון איתם והם נמצאים שם בפתקים האלו ששמים בצד בתוך הראש.

הבנתי בשבת הזו שאני צריכה לחזור לתרופות הישנות, אלו שעוזרות לי לתעד בקלות, בלי לאבד את הרעיון, בלי לתת לו ללכת למישהו אחר.

הרי אם נהיה כנות, אין דבר יותר מכאיב וצובט מאשר לחשוב על רעיון, לקפל אותו בפתק הזה שהולך לקצה של הראש ולגלות לאחר כמה זמן שמישהו אחר לא רק רשם הכל בפתק בראש אלא לקח את הפתק למכולת.

או במילים אחרות, הרעיון כבר לא לגמרי שלנו.

אני לומדת כל הזמן למצוא את הדרכים לתעד אותם, כדי שלא יברחו לי.

אני כותבת אותם במחברת שלי – לא משנה מה אעשה איתם בסופו של דבר.

ללכוד ברגע שהם באים ולתעד אותם. זה בעצם העניין הזה של לתפוס את הרעיון ולחבק אותו.

עכשיו המטרה היא לקחת את הרעיון ולהפוך אותו לשלנו ולהכריז: "היי, אני תפסתי ראשונה! יש לי רעיון מעולה שאין לאף אחד או אחת!".

אז אני כותבת ומסמנת לי את הטובים ביותר. ולפעמים כותבת ומשהו בבטן אומר לי שאחד מהם נכון יותר מהשני.

ברגע שהם איתי, על הכתב, אני יכולה לסנן, לערוך, לשנות, לייצר.

אני מזהה מתי ואיפה הם מופיעים – ונותנת לעצמי פרקי זמן במקומות האלו בדיוק

למשל החצר שלי בחורף. היא מקום מעולה לרעיונות שבאים, כך גיליתי בשבועות האחרונים.

או השדרה בדרך לגן של הפיצקית, עם העצים שמשנים את צבעי העלים שלהם באופן שלא ראיתי קודם ועכשיו הם כבר ממש אדומים.

כשאני פוסעת בשדרה לקחת את פיצקית מהגן אני יותר חדה, אני יודעת ששם הם באים אליי.

בגינה, אני נותנת לעצמי זמן לבדי, בלי הפרעות. את הטלפון הנייד עם הצפצופים והפייסבוק וההודעות אני משאירה בפנים. רק כוס קפה ואני והאוויר והציפורים והבזיליקום והנענע.

אני מקליטה אותם בעזרת הטלפון הנייד – וזה כנראה יתרונו הטוב ביותר

לפעמים אני צריכה לדבר אותם, את הרעיון האלו. ואין לי מי שיקשיב ומי שיגיד לי שזה יותר טוב וההוא פחות.

כשאני מדברת אותם עם עצמי, אל הנייד הסיני הזול שלי, אני יכולה לפרק אותם לגורמים.

הרעיון הזה שאימצתי ממש עכשיו הופך למשהו מוחשי יותר.

אני נותנת להם זמן להתפתחות אישית

כמו שאני מתפתחת מחודש לחודש ולומדת על עצמי ועל העולם עוד ועוד, כך גם הרעיונות שלי מתפתחים באופן אישי ועצמאי לגמרי.

רעיון שהתחיל קטן הופך גדול, רעיון גדול מתנקה והופך לקטן אבל ממוקד, וטוב.

אולי ליז גילברט צודקת ורעיון הוא לגמרי יישות בזכות עצמו.

הוא סקרן בדיוק כמו שאני סקרנית לידע. וכשאני רוכשת ידע ומתפתחת, הוא מחקה אותי ועושה בדיוק את אותו הדבר.

חורף בגינה שלי.

אני מקשיבה לתחושות הבטן שלי – דווקא כשהיא מתהפכת

אני מקשיבה לרגעים שבהם הרעיון נעים לי אבל הבטן מתהפכת לה בחוסר נעימות משווע.

כשעבדתי על האתר החדש שלי ידעתי שאני רוצה לעשות מה שבא לי, במובן הכי נקי של העניין.

הרעיון היה ליצור מקום שבו תהיה מסגרת לכתיבה שלי, אבל גם לעבודה שלי.

מקום בלי חוקים – כי אני באמת מאמינה שבסופו של דבר, כתיבה היא שיחה ולא תמיד צריכים להיות לה חוקים או נוסחאות.

במאמר מוסגר וכדוגמה, אני לוקחת את החוק של "תכתבו אישי". הוא פחות מדבר אליי במובן התמים שלו. אצל כל אחד מאיתנו חשיפה אישית היא משהו אחר, לעתים כבד מאד, לעתים קליל ונעים. לא בכל רגע שני אלו מתאימים לסיטואציה, לעיסוק, לעניין.

אחרי חמישה חודשים שבהם גרתי בתוך האתר שלי, בניתי אותו לבנה אחר לבנה מבפנים והקדשתי זמן לכל מסר ולכל מילה, הגיע ה-27 בספטמבר, תאריך הדדליין שלי. היום שבו האתר יהיה באוויר.

הבטן התהפכה לי, לא בנוחות, והלכתי וכתבתי מתוך הלב את מה שהרגשתי באותו רגע. עייפה, תשושה, יותר מדי נרגשת, קצת כמו ילדה עם פחד במה בתחרות כשרונות צעירים.

כשרעיון בא אליי, והוא מרגיש מפחיד ויוצר פרפרי בטן שכאלו, אני יודעת שיש פה משהו טוב.

אני מקשיבה לתחושות האלו. זהו תהליך ארוך של עבודה על עצמי שלא נגמר עכשיו או בכלל. הוא עוסק באומץ. תהליכים שעוסקים באומץ נמשכים זמן רב. בזמן הזה אני מקלפת מעצמי שכבות של פחד.

הרעיון שצרח עליי ומה עשיתי איתו עד עכשיו

את הרעיון שצרח עליי ביום שבת, כתבתי לעצמי אחרי כמה ימים של התבשלות.

זו הייתה כתיבה פתוחה, משולחת רסן, אינטואיטיבית וללא צנזורות על עצמי.

הכתיבה הזו עזרה לי להעלות את האדרנלין, לסנן את הרעשים, להיות נוכחת עם הרעיון שלי באותו רגע. היא אפשרה לי לאמץ את הרעיון באופן מלא, לחתום איתו על חוזה. לראות אותו מוחשי.

זה בדיוק העניין, להפוך את הרעיון למוחשי כל כך עד שלא אוכל להתעלם ממנו יותר, לצנזר אותו, לאחסן אותו.

מתוך הכתיבה הזו, משולחת הרסן, אני יוצרת צעדים מעשיים, לוחות זמנים, מטרות לזמן הקרוב. כל זה התחיל מרעיון קטן שהחלטתי לעטוף ולאמץ ביום שבת קר במיוחד ברמת הגולן.

והמשך יבוא.