יום עצמאות. בוקר. אני כותבת בלי לעצור.

אולי זו העצמאות הכי גדולה שלי השנה – לחזור אל הכתיבה שלי, האישית, ללמוד לשלב אותה עם הדברים היותר שטחיים ומתוקים של חיי – האוכל, העיצוב וכל האהבות האלו שבאו לידי ביטוי בבלוג. החודשים האחרונים היו מחוללים גדולים של העצמאות הזו. למדתי לחשוב ב"חיובית" ולוותר על הפחדים והמעצורים.

המעצור הגדול ביותר שלי, לצד דוחק הזמן והדחיינות שלמדתי להזיז הצידה, היא השאלה הפשוטה: איזה טיפוס את רוצה להיות כשאת כותבת?

אני נזכרת בטיפוס(ית) שכתבה סיפורים קצרים ושירים לפני די הרבה שנים והניחה אותם במגרה. לעיתים אף העיזה להוציא אותם לאוויר העולם ולראות כיצד הם משפיעים על האחר. היא הייתה פתוחה לכל הדברים שמסביבה.

היא התחברה לעומק – לעולם הספרות הקלאסית ולמוזיקה שנולדת ממילים ולא מהנעת ישבן. היא אהבה עיצוב ואמנות ואולי גם בישול וידעה לשזור את התחומים האלו יחד עם הכתיבה. היא אהבה לקרוא על מקומות ואנשים ודברים יפים בירחונים שיש בהם שטחיות מסוימת, אך התחברה גם לוירג'יניה, חניף, סוזן, ג'יין וכל הסופרים האחרים שמילאו את עולמה ואת מדפי הספריה בחדר שלה.

בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריכה לבחור בין שני סוגי כתיבה.  

כן, אני אוהבת טיולים בטבע – לפעמים הפשוטים והשטחיים ביותר, עיצוב – לעיתים זה שניבט אליי ממסכי הפינטרסט והוא גורם לי לשמוח ומעניק לי השראה, אוכל טוב – שבא לידי ביטוי לא מעט כאן בבלוג, כי קל לי לכתוב על משהו יומיומי כל כך. אני אוהבת יצירה פשוטה – צביעה של רהיט מחודש, שעות עבודה נעימות עם הילדה שלי בימים שקטים. אני אוהבת לשתול גרניום בגינה. בא לי לפעמים לכתוב על זה.

הכתיבה הזו באה בטבעיות אבל הרגישה לי קלילה. ואני תוהה – למה קלילות הצטיירה לי בזמן האחרון כמשהו שטחי מאד? כאילו עליי לבחור בין הכתיבה הזו, לזו העמוקה יותר שמדברת בעיקר על מה שקורה בפנוכו.

מדובר במאבק טפשי לחלוטין שהשתולל בי בחודשים האחרונים. חודשים שבהם עבדתי עם עצמי על עצמי ולמדתי למצוא את הקו החיובי יותר של החיים ופחות להתעכב על עבר כאוב או אנשים שמכאיבים לי. נקרעתי בין הדרך שאני עוברת – שמביאה איתה תהליך עמוק שמעורר בי לא פעם יצר כתיבה עצום ובין הרצון לשמור על הקו הקליל שהוא לעיתים אני יותר מזה העמוק.

מכיוון שבלוג בכלל והבלוג הזה בפרט הוא המקום שבו אני תמיד חשה הכי בבית (ולכן קראתי לבלוג הזה "מרגישה בבית") לא ייתכן שאקרע בין זה לזה במקום שאמור להיות הכי נעים לי. המכלול שהוא אני.

תהיי מאושרת עם המילים שלך, עם כל המילים שלך

כך אני אומרת לעצמי בבוקר יום העצמאות הזה, שבו אני נערכת למעבר לבית חדש בעוד כחודש וחצי, בית שמסמל עצמאות יותר מהכל – בחרתי אחרי שנה של ניסיונות לעבור למקום שהתחברתי אליו מיום החיפוש הראשון שלנו אחרי המקום שבו נחיה את חיינו.

אני מלאה ברעיונות לצבעים, למרקמים, להשראות, לחדרים מלאי צבע. ומצד שני, מלאה בתהליכים שקורים בפנים ואני כל כך רוצה לשתף בהם.

בשעת העצמאות הזו שבה אני פורשת את הדילמה הזו כאן ומשחררת אותה, אין מאושרת ממני. אין מאושרת ממני עם המילים שלי, עם המכלול שהוא אני, קצת עמוק, קצת שטחי, קצת צבעוני, קצת בשחור ובלבן. יום העצמאות שלי צבוע במכלול של צבעים, במילים שהן אני.