עד לא מזמן הייתה לי תמונה בראש על כתיבת ספר.

חדר עבודה קצת אפלולי בשעות שכולם בבית ישנים, או לא נמצאים. מסמך ריק פתוח על המסך, נשימה עמוקה, ספירה קצרה אחורה ופשוט להניח את האצבעות על המקלדת ולהתחיל לכתוב. לכתוב מהנקודה שבה הראש אומר לי. ככה התחלתי סיפורים במשך שנים, כך יצרתי ספרים שנשארו במגרה כי הם פשוט לא הרגישו לי נכונים.

התמונה הזו היא התמונה שראיתי כשהייתי נערה וישבתי בחדר, עוד לא מול מחשב, אבל מול מחברת, וכתבתי. כתבתי מנקודת ההתחלה שנזרקה על הדף בדיוק באותו רגע. לא ידעתי מה יעלה על הדף עד שהוא הגיע לשם, לא ידעתי מי תהיה הדמות שתוביל את הסיפור, במי הוא יעסוק – זרמתי עם מה שהרגשתי באותו רגע.

אבל מה שלא הבנתי אז, וזה טבעי לגמרי לא להבין את זה בגיל 16, הוא שהסיפור מתחיל הרבה לפני שהפרק הראשון של הספר נכתב. הסיפור מתחיל הרבה לפני שהשורה הראשונה, טובה ומושכת לקריאה ככל שתהיה, מונחת על הדף ומחכה לשורה הבאה. אחר כך מגיעה הכתיבה מהבטן, שמתבססת על מה שקורה הרבה לפני.

הסיפור מתחיל בתחנות שבמסע שלא נכתבות בסופו של דבר, אבל באות לידי ביטוי בכל אחד מהמשפטים שיודפסו על דפי הספר החדש. זה הרקע, הדרך, תחנות המסע, אלו תכונות האישיות שהתגבשו בצורה מסוימת ובנו דמות מסוימת. אדם שהסיפור שלו מתחיל כאן.

השלב שבו אני נמצאת כרגע הוא למצוא את הדרך עד לכאן

כשהייתי בת 16 וחלמתי לכתוב ספר עוד לא הייתה לי דרך. השאלתי דרכים של אחרים, קראתי ספרים והמצאתי סיפורים על סמך סיפורי רקע של אחרים, על סמך היסטוריה של מישהו אחר. לא בניתי היסטוריה, לא בניתי התפתחות, כי היא עוד לא הייתה שם להיבנות.

עוד לא הייתה לי היסטוריה משלי, כזו שמגיעה כשהחיים מתחילים וההתנסויות נאספות, מהדברים הטובים ועד לרעים, מהצעדים שהצליחו ועד אלו שנכשלו. כל אלו יוצרים נפח פנימי, שעוזר לי לבנות את רצף הדברים עד לרגע שבו הסיפור מתחיל.  בעצם לכל תהייה, מחשבה או תובנה בדרך יהיה הסבר היסטורי, הסבר מהדרך שהדמות שלי, בין אם היא אני או מישהי אחרת, עשתה.

עוד לא היו לי התנסויות שילמדו אותי שיעורים, ולא היו שיעורים שיגרמו לי לחשוב על הדרך שאני עושה, להבין אותה ולקבוע בתוכה איזושהי מטרה להמשך. עוד לא היה קונפליקט שעל בסיסו אפשר לפתח את העלילה.

לכן, הצעד הנוכחי שלי בכתיבת הספר שלי, שיעסוק בדרך שלי בתוך הכתיבה ובחוויות האישיות שלי איתה, הוא להבין את הדרך שעשיתי, מאותה נערה בת 16 שמנסה לכתוב ועד היום.

בשבועות האחרונים אני חוקרת את הסיפור שלי, את הדרך שעשיתי עם הכתיבה – את ההצלחות והכשלונות ומאיפה בא הצורך להשתמש בכתיבה כשפת הביטוי הכל כך חשובה לי. אני כותבת את סיפור הרקע שלי, שלא בטוח בכלל שיגיע אל הדף, אבל יורגש שם ללא כל ספק.

התהליך הזה עוזר לי לבנות את השלד לסיפור טוב יותר

אם בהתחלה יצרתי לעצמי רשימת נושאים שאני רוצה להתייחס אליהם בכתיבת הספר, עכשיו אני הולכת אחורה וכותבת את הסיפור עד לנקודת הפתיחה שבחרתי.

זהו מסע מטורף, שבמהלכו אני מתמודדת עם הרבה שאלות מבפנים, עם היסטוריה פרטית, עם הבנה של תכונות האופי והאישיות שהנחו אותי בדרך.

כשאנחנו כותבות ספר עלילתי שבו הדמות היא לא אנחנו, אנחנו יכולות לבנות עבורה היסטוריה, להגדיר את התחנות שעברה בדרך ולהבין מה הוליך אותה – מה בתוכה ובמה שעברה עיצב את האישיות שלה, את האופי שלה כדמות. במקרה שלי, הזרקור הוא עליי והמסע שלי הוא לגמרי עם עצמי, וזו חוויה מדהימה.

בסוף השבוע הקרוב אני לוקחת לעצמי יום וחצי לבד, בכנרת, לכתוב את עצמי ולהבין מהי נקודת הפתיחה לכתיבה עצמה של הספר. משם, אני יוצאת עם נקודת הפתיחה. ההתנתקות הזו חשובה בעיניי. אחרי תקופה שבה הרגשתי שאני מנסה לקלוע כדורים לכמה סלים בבת אחת, רציתי לקחת לי קצת זמן לנשום, לבד, בלי הסחות דעת. אמנם מדובר בסופשבוע אחד, אבל השעות האלו של הלבד לגמרי, מול הכנרת שלי, יהיו חשובות כל כך בתהליך. (ותודה לסיימון שלי שהציע את העניין והתעקש למרות מחאותיי).

אז רגע, מתי נוצרת עלילה?

מתוך החיפוש הזה מגיעה העלילה, היא מגיעה באופן טבעי והיא הרבה יותר ברורה.

המסע המקדים הזה, שכאמור ייתכן ואפילו לא תקראו עליו בספר, נשזר בבחירת המילים, במה שמובן וקורה בין השורות ובכל סיטואציה, גם בלי שאספר עליו באופן מפורש. הוא כבר נפרש על פני עמודים רבים ובעצם, אם אני מסתכלת על הספק בשבועות האחרונים – הרי שכבר כתבתי אלפי מילים על הסיפור, על העלילה, על הקונפליקט שלי.

בשלב הבא, תגיע נקודת הפתיחה ואלפי המילים שכתבתי יתנו לה רוח גבית אמיתית, עם בשר.

תודה שאתן עוקבות וקוראות על המסע שלי לספר. 

נתראה בפרק הבא בסיפור שמאחורי "מאחורי הקלעים".

והנה הפרק הראשון למי שפספסה