"אמא", היא אמרה לי בשקט. "הן אמרו לי היום שהן כבר לא רוצות לשחק איתי. הן רוצות לשחק ביחד לבד".
היא אמרה את זה והקול שלה התחיל לרעוד ופתאום היא פרצה בבכי, בכי כזה של כאב אמיתי. היא אמרה את זה אחרי שעתיים שבהן ישבה בשקט בצד, לא אמה שאני מכירה.

היא חזרה לגן אחרי מחלה קצרה והכל השתנה לה. הדינמיקה קרסה. ההתאהבות חלפה (ספוילר: היא תחזור).
היא בוכה ואני, בטלפון בודקת סוגיית התחברות של לקוחה לקורס שלי, קוראת עשר הודעות בוואטסאפ, עם עיניים עייפות כי לא ישנתי בלילה מרוב דאגות טיפשיות על דברים טיפשיים.

עצרתי הכל.

הנחתי את הטלפון על השולחן בסלון, כשבעצם רציתי לדרוך עליו ולנפץ, אפילו לרגע. אחר כך לתקן.

הושבתי את מאיה ששיחקה לידי על השטיח ופיזרתי משחקים.

חיבקתי אותה והסברתי לה שלפעמים אנשים אומרים דברים כאלו גם בלי להתכוון. וגם אם כן, יש לה עוד המון חברות וחברים. מנינו אותם אחד אחרי השני והגענו ליותר מ-15 ילדים שמזמינים אותה באופן קבוע ושנלחמו לשבת לידה באוטובוס בטיול.

היא הכניסה אותי מיד לפרופורציות. האימהות מחייבת אותי לזה.

הבוקר הייתי צריכה עוד תזכורת.

הגשם ירד בחוץ והגינה הריחה כמו חורף ולמרות שאני דווקא אוהבת את הקיץ בגולן, התזכורת הזו של גשם וחורף ובריזה קרירה פתאום היה בדיוק. בדיוק בפרופורציות הנכונות.

יש משהו באוויר, מן אנרגיה כזו של סוף שנה, מן רצון לסגור דברים לפני שהקיץ מטיל את צלו הענק עלינו, עם כל מה שקורה בו. זו אנרגיה מלחיצה, כי מצד אחד זו התקדמות ומצד שני יש תקיעות כזו, עייפות החומר מסביב ובפנים.

לא רוצה להגיע למצבים של פרופורציות מנופחות בתוך הלחץ הזה. זה קרה אתמול.

ישבתי על הספה בשלוש ורבע, לפני שהן באות. ממולי הפרק האחרון של העונה הנוכחית של "האנטומיה", דווקא סיום אופטימי לעונה, אחרי שהתרגלתי לסיומות של מוות ומצב חירום ואוי ואבוי לנו, הרגו את הדמות האהובה. הפעם שמרו שם על פרופורציות.

ואז אני בוכה. בוכה בכי תמרורים, והוא לא לשחרור. הוא בגלל פרופורציות מנופחות מדי. בגלל פילים ולא זבובים.
בגלל דאגות מנופחות, בגלל תחושות שאני לא מספיק, בגלל שהיה לא לא נעים לעבוד על משהו, עם מישהו, והייתי צריכה להיות אמיצה ולעשות לזה סטופ. בגלל המון דברים קטנים ומעצבנים שקרו.

אז פתחתי את סל התרופות הוירטואלי שחי לי במוח וניסחתי לעצמי סדרת טיפול לשמירה על פרופורציות.

לאור העובדה שדווח לי שיש עוד מסביבי שמרגישות משהו לא פרופורציונלי באנרגיה מסביב, החלטתי לשתף בסל התרופות שלי.

לכתוב לעצמי ולא רק לעצמי:

טוב גברת, זה ברור. ברור שאת כותבת. כתיבה תמיד הייתה המקום הראשון שבו אני מחפשת ריפוי, זה נראה כאילו הכל כאן, פתוח וחשוף אבל מילים רבות נותרות אך ורק לי. אולי לבנות שיקראו את המחברות שלי אחרי שאלך לי.

היום אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט כזה ולהעלות אותו לאוויר הבלוג כי אני צריכה. אני מרגישה שאני צריכה להצהיר שאני עושה משהו כדי לשמור על עצמי. לא הכל כאן.

פתחתי את היומיים האחרונים בכתיבה למחברת, שבה שפכתי הכל יותר מתמיד. ניקיתי את עצמי מכל התחושות המעיקות, הציפיות ליום, הדברים הקטנים שהציקו אתמול.

החלפתי מקום ישיבה:

זנחתי היום את פינת העבודה שלי במשרד, שנמצא בחדר יפה אבל חשוך יחסית בבית.

העברתי את המחשב לפינת האוכל האהובה עליי כל כך, זו שפתוחה אל הגינה שאהובה עליי אפילו יותר ומוקפת חלונות ואור. להסתכל על הורדים שהתרעננו בגשם ולשמוע את ציפורי הגולן שרות לי במקהלה, זו גלולה מתוקה במיוחד.

משנה מקום, משנה מזל, יוצר פרופורציות.

(עכשיו תנשמי את האוויר שנכנס מהגינה, מריחה את הגשם? פרופורציות).

לקחתי יום שקט:

יום שקט זה אומר להקשיב לעצמי ולא שמתחשק לי לעשות עכשיו. לנתק טלפון. לא להתבייש.

זה נשמע כמו משהו כל כך מובן מאליו אבל כשאת מנהלת עסק את מתקשה לקחת את האצבע ולסגור את הכפתור, להבין שאת צריכה לרגע להשתיק. פשוט להשתיק.

לקחתי יום שקט וכשהיו רגעים של קשר עם בחוץ זה היה עם אנשים מחזקים.

דיברתי רק עם חברה טובה שאמרה לי – בואי נכתוב כל יום משפט מחזק זו לזו, לא בקבוצה, אחת על אחת – וגרמה לי קצת אושר. דיברתי עם אחותי שיודעת להגיד תמיד משהו שמכניס לפרופורציה, להרגיע. היא עוסקת בנשימות ומלמדת גם אותי להאמין בלנשום.

עשיתי רשימה של מה הכי הכי חשוב:

כן, זה קיטשי. זה גם עובד.

כשפרטתי לעצמי את האנשים והדברים שהכי הכי חשובים, על אמת, אלו שמשפיעים על החיים שלי לגמרי, בלי שום פקפוק. כל שאר הדברים זזו מטה ברשימה ופתאום היה ברור שאם האנשים והדברים שבתחילת הרשימה נמצאים בחיי, הכל בפרופורציות.

היום יום כתיבה. ונשימה. וכתיבה. ונשימה.
והכל בפרופורציה הנכונה.