בזמן האחרון אני מתעסקת בעניין הזה שקוראים לו בגדול "אושר" ובקטן עדיין לא מצאתי לו שם משלי. כשאני חושבת על אושר עולה לי חיוך גדול על הפנים. אני יכולה לפרוט אותו לקלישאות, אלו שברורות מאליו שגורמות לי אושר (אהוביי, ביתי, עבודתי). אני יכולה לפרוט אותו לרגעים נדירים, שבהם אני מרגישה באמת שמחה

(יום שישי בבוקר, כשהקפה מול הכנרת מדויק. כשקטפתי את הדובדבן הראשון מהעץ. כשאני יושבת מול המחשב ומתכננת לעצמי חדרים בבית החדש. כשאני כותבת).

 

העיסוק הזה באושר נולד לפני כמה שבועות. זה התחיל בביקור שלי אצל כרמל במושב חצבה שעליו כבר סיפרתי כאן. שיחות ארוכות אל תוך הלילה שדיברו על חשיבה חיובית ויצירת מציאות נעימה לי, לה, חיזקו אצלי את המחקר הפנימי, זה שמבקש לדבר דווקא על אושר ולא על הדברים העצובים, הכבדים, הכואבים האלו שבונים חומת קוביות גבוהה שקשה לנפץ – אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

אחר כך השתתפתי בסדנה של כרמל בתל אביב שעסקה בהגדרה של אושר ומציאות חיובית דרך מדע, דרך ביולוגיה, דרך תת מודע. סדנה מרתקת שחיזקה אצלי עוד יותר את היכולת להכניס לתוך המציאות היומיומית גם מחשבה על שמחה, על סיפוק, על…כן…אושר. במהלך הסדנה התבקשנו לכתוב מכתב לעצמנו שמספר לעצמנו על רגעי האושר שלנו בעוד שנה מהיום.

מצאתי את עצמי כותבת במשך שבע דקות מכתב ארוך בן 10 עמודים, אותו אני שומרת לעצמי. היום שם רגעים פשוטים של אושר. זה זרם. אבל זה עורר בי כמה מחשבות על כתיבה בכלל וכתיבה על אושר בפרט.

מסביב דיברתי על זה המון, הגדרתי את זה לעצמי, קראתי על אושר, למדתי עליו. וכמו תמיד, גם ניסיתי לכתוב. ניסיתי לכתוב על אושר.

 

ולמה אני מדגישה דווקא את זה?

כי דווקא כשאני רוצה לכתוב על אושר, אני נעצרת. אני מוצאת את עצמי מדברת בקלישאות, נזהרת מדי, מפחדת מדי. אני רגילה כל כך לכתוב על הצד השני. כך לימדתי את עצמי לכתוב.

הכתיבה שלי היא המקום לפרק רגשות, כך היא הייתה תמיד. אני זוכרת ימים שבהם הקאתי אל הדף את כל מה שכאב לי. מגיל 12 בערך אני כותבת על קשיים. מהבדידות שחוויתי בשנים מסוימות כמתבגרת (ומי מאיתנו לא…) ועד לתחושות הקשות שהביאה העיר תל אביב לפתח הדירה הקטנה בתקופות שבהן היו מסביבי לא מעט אנשים, אך הרגשתי בה כל כך לבד.

אני יודעת מאז ומתמיד לבטא את הכאב שלי במילים חדות. להגיד – עכשיו כואב ואין מה לעשות עם זה. רק לכתוב. זו התרופה היחידה שאני מכירה.

אני יודעת לכתוב לעצמי ולסדר לעצמי את המילים, לתרגם את התחושות, למקד את המחשבה במשהו אחר. כך עד שמשהו נפרץ, עד שהפורקן דרך הכתיבה מתבצע ומשיג את המטרה.

אז מה אני אמורה לעשות כשאני רוצה לכתוב דווקא על אושר?

אני מוצאת את עצמי בתחילה כותבת סיטואציות. מתארת אותן כמעט ביובש.

למשל: יש לי במכשיר הטלפון הנייד וידאו של הבית החדש שלנו, שאליו נעבור בדיוק בעוד חודש. אני צופה בו מדי פעם ונדהמת שהולך להיות לי בית. בית שברגע שנכנסתי אליו הרגשתי בו טוב, נו, מאושרת.

והבית הזה, הוא לא בדיוק במקום שבו חשבתי שאמצא את עצמי, אלא רק בערך. ועדיין, משהו בו, במקום הזה, באנשים שאני פוגשת בו, עושה לי טוב. נו, מאושרת.

למשל: אני מסתכלת על תמונה שצילמתי של הפיצקית. היא קשובה לי בתוך פעילות משותפת, אחרי שטעמה משהו שלכלך את פניה בכתמים מתוקים. היא מסתכלת לי לתוך העיניים ואני מכוונת מצלמה, מקליקה לרגע. ואז, היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם. כמה זה הכי בעולם? מלאנתא, היא עונה. ברור שמאושרת.

למשל: אני מקפידה בשבועות האחרונים להיפרד מהזווית הזו של הכנרת, כי עוד מעט אראה אותה מזווית קצת אחרת ואולי, קצת פחות. אני יושבת מולה בימי שישי אחר הצהריים, עם קפה קר של קיץ (של תחילת קיץ, העונה היפה הזו).

אני נותנת לה להשתכשך בבריכת השחייה הקטנה על המרפסת מול הכנרת. אני קוראת, אני מקשיבה לשירים שאני אוהבת, עד שהשמש מתחילה לרדת. שהרי הגולן האהוב עליי יותר מכל פינה אחרת, נצבעים בורוד וכתום ואפרפר.

מאוחר יותר, אני מבינה איך האושר קיים בפשטות, לא נדחק. בא לידי ביטוי דרך הסיפורים הקטנים.. הוא פשוט קורה, כך בצעדים קטנים, דרך עשייה. אני חוקרת אותו דרך המסקנה הזו. אני לומדת שאולי הפעם לא צריך לנתח יותר מדי, פשוט לכתוב אותו.  

טוב לי לכתוב דווקא על אושר. להתעמק בשמחה. לוותר על הטחינה הבלתי נגמרת של הקשיים. אולי כך אפצח גם אותם.